בנוכחותם של אויבים

שם: בנוכחותם של אויבים.

תקופה: 1945.

שיפ: דמבלדור/ גרינדלוולד.

ספירת מילים: 5,666.

דרוג: PG13.

 (בשל בעיה טכנית, המשך הפיקצר נמצא בדף השני =.=")

גלגלי הכרכרה שקשקו על האדמה המסולעת, מתיזים מים עכורים ובוץ סביבם. גשם זלעפות חדר מבעד לגג הענפים האפלים שנעו בעצלתיים תחת הטיפות, גוססים משעמום ביער המחניק. עניים פעורות של חיות קטנות הציצו מתוך הפינות האפלות ביותר, סקרניות וחוששות.

נהג הכרכרה המתוח רעד מקור במושבו, ספוג במים. כל מה שראה בשעות האחרונות היו גבות הסוסים שלו, שמשכו את הכרכרה הלאה, מתעלמים מהגשם שנטף מרעמותיהם.

הנהג הטיב את המצנפת המרופטת שלו בדיוק כשנשמע קול נפץ והכרכרה נעצרה בטלטלה.

הגלגל נשבר, ודממה פתאומית השתררה מסביב.

מקלקל חרש, הנהג קפץ ממושבו המוגבה ונחת הישר בבוץ. הוא קילל שוב ומולל את שפמו בזמן שבחן את הגלגל השבור ואת האבן המכוסה בטחב שתחתיו.  

דלת הכרכרה נפתחה. הנוסע העטוף בגלימות יצא לגשם בצעד קליל וחינני, מצליח, איך שהוא, לא להתלכלך באף טיפת בוץ. נדמה היה כאילו הגשם ניתז מברדסו וגלימת החורף היקרה שלו ולא נספג בהם כלל, ומגפי עור הדרקון שלו היו מבריקות כאילו צוחצחו זה עתה.

"יש בעיה?" הוא שאל בקול סמכותי אך נעים. הוא דיבר רומנית מצוינת, אם כי לא בניב האלבני המקומי.

הנהג התקשה מעט להבין אותו, כי לבושתו, לא היה בקיא מאד בשפה הגבוהה. הוא הצביע על הגלגל. "נשבר."

הלקוח הנהן בסבלנות, כאילו הדבר לא היה ברור לו עד אותה העת ממש, ואז הרים את ראשו והביט סביב אל ענפי האלון החשופים והמכוערים ואל ענפי המחטים הסמיכים והכהים. רעם מרוחק הדהד מעליהם.

הלקוח הציץ בשעונו- זה היה שעון כוכבים, מבריק ויוקרתי למראה. שנים עשר המחוגים שבו נעו באופן חלק ביותר, והטיפות שפגעו במשטחו המלוטש זהרו באור הבהיר והמקסים שהפיץ לפני שהחליקו לאדמה.

הלקוח מלמל דבר מה בשפה שהנהג לא הבין, ואז, כאילו קיבל פתאום החלטה, שלף את שרביטו (והנהג התרשם עוד יותר, כי באלבניה רק הקוסמים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם שרביטים) וכיוון אותו בתנועת דקירה קצרה לכיוון הגלגל השבור. חלקי העץ הרטובים שהיו מפוזרים מסביב נמשכו בחזרה אל מקומם המתאים, והגלגל חזר לשלמותו, כאילו כלל לא נשבר.

הנהג אחז בו, לוודא שהוא מוצק ולא יישבר שוב. נוצר בו הרושם שהגלגל טוב משהיה לפני שנשבר.

"אני מודה לך על שירותך," אמר הלקוח בנימוס, ולא החזיר את שרביטו אל גלימתו בזמן ששלח את ידו אל תוך הכרכרה ולקח את חגורתו, שהייתה עמוסה כיסים מלאים בדברים שונים ומשונים. הוא חגר אותה למותניו מתחת לגלימתו העליונה. "אני אמשיך מכאן בכוחות עצמי."

הנהג מצמץ בהפתעה. הוא כבר העביר קוסמים דרך היער הזה כחלק מתפקידו בעבר, אך מעולם לא קרה לו שהקוסם שהסיע ירד פתאום מהכרכרה, באמצע שום מקום, והחליט להמשיך לבדו.

"אה-"

הלקוח הכניס את ידו לאחד מכיסיו והנהג מצמץ כשבידו הונחו שלוש מטבעות זהב גדולים בשווי של בערך פי ארבע מהמחיר שהיה חייב לו.

"תודה לך על שירותך. להתראות." הקוסם המסתורי החל לטפס בשביל, מותיר את הנהג מאחור, ממצמץ בתדהמה. לאחר רגע הוא משך בכתפיו בתמיהה, עלה בחזרה למושבו וסובב את כרכרתו, מתרחק משם ברשרוש והצלפת שוט.

הקוסם כבר נעלם בין העצים החשוכים, אך לא האט את קצב הליכתו הזריז. הוא חש שהתעכב יתר על המידה. הוא חיכה זמן רב מידי. עוד מעט יהיה מאוחר מידי.

מאוחר מידי למה? הוא בעצמו לא היה בטוח מה הוא עושה שם. שני צדדים בו נאבקו על התכלית שתשלוט במעשיו, ועכשיו יותר מתמיד הוא חשש שהם יכלו זה את זה לחלוטין, עד שלא יוותר בו דבר מלבד ייאוש.

הוא הלך במשך זמן ממושך, רק קול נשימותיו המואצות ליווה אותו, והאדים שנפלטו מפיו עטפו את פניו. העצים הלכו ונעשו דלילים יותר, והגשם הלך ונחלש. לבסוף הוא יצא מבין העצים, והרוח דחפה את הברדס מעל לראשו ופיזרה את שיערו.

לרגליו האדמה השתפלה מטה במדרון טרשי עד שהתיישרה שוב למישור שנמשך עד שעלה שוב לגבעות הולכות וגובהות, שהלכו והפכו להרים בקרבת האופק. מולם הצטייר נציב אבן אדיר ותלול המורה אל השמיים. בתוך היער היה חשוך, אבל זו הייתה רק שעת ערב מאוחרת; מבין קרעי העננים השחורים והכבדים ששייטו בשמיים, מפטרלים, משגיחים, השמים היו כתומים בוערים. נראה היה כאילו העננים מרחפים לכיוון נציב האבן, משתהים מעליו לרגע, וממשיכים בשייטם לכיוון אחר.

עורב קרא במרחק, קריאה צורמת שהדהדה במרחב הצחיח. הקוסם נדרך ומיהר למשוך את הברדס על ראשו. מעתה יהיה עליו להישמר.

משמאלו הדרך השתפלה מטה במדרון מתון יותר, צמוד לשולי היער, ויצאה הישר אל קבוצת גבעות שהתגלגלו ממש עד לרגלי ניצב האבן. הקוסם הרים ענף עץ ארוך ומוצק מהאדמה הבוצית ונשען עליו בלכתו, מוסתר בין העצים שבשולי היער. האוויר היה סמיך מרוב קסם- כל כך סמיך שנדמה היה לו שהוא שומע את העצים חורקים בתנועות קלות ונוקשות ונושמים נשימות כבדות ועמוקות.

המדרון התפתל בעיקול רחב והפך לאיטו לתלול יותר. הקוסם נשען על מטהו ירד מסלעים גדולים ומחוסי ירוקת, אך תמיד הקפיד לאחוז בשרביטו בין קפלי גלימתו. עד מהרה החושך ירד לחלוטין, ואפלוליות הדמדומים התחלפה בעלטה מוחלטת. הקוסם המשיך ללכת, לאט יותר, אך בביטחון, נעזר בחושיו. בחשכה הוא היה בטוח ששמע את גזעי העצים מלחשים סודות, וראה את הברק בעיני העטלפים שצפו בו ממקום מנוחתם על הענפים הזקנים. פחדיו החלו מתגברים. ככה זה בחושך.

הוא ידע שיצא מתוך היער כשלפתע ענן כבד בשמים נע וחשף את הירח המלא- כמעט, שהאיר את הארץ בפתאומיות באור כסוף. הקוסם זינק במהירות לתוך שוחה עמוקה מלאה בצמחייה שהתפתלה בין הגבעות כדי לחמוק מקרני האור שיסגירו את מיקומו. אך זו הייתה טעות, כי הוא לא היה היחיד שמצא שם מחבוא.

רגע לאחר שנחת ביציבות על השכבה הרכה של טחב וירוקת מעורבבות עם בוץ ועלים נרקבים של שיחים מרירים דבר מה התנגש בו בעוצמה בחשכה והשטיח אותו על האדמה. המקל נפל תחתיו ונשבר, וברדסו הופשל מראשו. כל האוויר נפלט מראותיו באחת, אך הוא אחז בשרביטו בכוח וכיוון אותו בעיוורון- קצהו נגע בבשר חי, ולפתע הוא הבין שהוא שומע התנשפויות רדודות וכבדות על האדמה לצידו. האדם, מי שלא יהיה, לא נע. רק רעד.

סקרנותו של הקוסם גברה עליו, והוא החליט להסתכן- "לומוס."

האור שבקע מקצה שרביטו גילה לפניו גבר שרוע על האדמה, מפוחד וכנוע כמו חיה שנלכדה, וידיו מחפות על ראשו. בשיערו הקצר והמתולתל נראתה חתימה זהובה, אם כי כמעט כולו היה לבן ואפור, כמו זיפי זקנו ופאותיו הפרועים, שלא גולחו זמן רב. היה לו מראה של אדם שמנמן שהשיל משקל רב בזמן מועט מאד. הוא נראה חלש, ועורו היה דק כמו נייר וחיוור מאד.

"בבקשה..." הוא מלמל באיימה, "בבקשה..."

הקוסם בהה בו לרגע, מבולבל. מחטט בזיכרונו, הוא הבין שהוא מכיר את האיש- זה היה רואלד קאג, ראש מועדון הג'וג'ואים האנגלי הרשמי.

לאחר רגע הוא הפנה את פניו- זה אכן היה הוא. שקים סגולים כבדים נחו מתחת לעניו, שהיו עגולות ופעורות מתמיד. פעם היה בהן ניצוץ ילדותי, ועכשיו נותר בהן רק מן בלבול מנומס.

"מה...? מי...?" רואלד היה מבולבל מאד. "אתה... אתה נראה לי מוכר... אתה נראה כמו-"

קול נפץ פילח את דממת הלילה, וגוש חבלים מכושפים נורה לכיוון השניים וכפת אותם היטב סביב חזם וזרועותיהם.

קול צקצק מתוך החשכה מעליהם. "באמת, רואלד, דיברנו על זה כבר. אין טעם לנסות לברוח- לאף אחד במרחק שלושים קילומטרים מפה אין אפילו גרגר סוכר להשאיל לך."

רואלד קבר את פניו בבוץ בייאוש. הקוסם הרים את ראשו, וחש רעד של חשש (או התרגשות?) חולף בו ומותיר אותו משקשק כשהבחין בדמות שהצטיירה על רקע השמיים השחורים באור הירח.

זה היה הוא, כמובן.

גלרט גרינדלוולד.

הוא חייך את חיוכו השובב, הנערי, בפניו שהתבגרו אך לא איבדו את קסמן. "תהיתי מתי תופיע, אלבוס דמבלדור." הדרך בה הוא אמר את שמו הייתה רווית לעג. "המעטת בערכי, כמו תמיד, וחשבת שתצליח להתגנב אל הארץ שלי בלי שארגיש בך. יכולת לפחות להיות חכם מספיק כדי להקפיד להסתיר את הפנים שלך- הבחנתי באף הנפלא שלך מהחדר הכי גבוה במבצר שלי הערב."

לרגע אלבוס עמד לצחוק מהבדיחה- לרגע זה היה כמו בימים הטובים- רק שזה לא היה. לכן הוא רק עטה הבעה קרירה ומחושבת והחל לחשוב בקדחתנות על דרך לחמוק מהמלכודת לה נכלא.

"ציפית לבואי?"

גרינדלוולד חייך חיוך מוזר, בוחן. "בוודאי. למעשה, אני מופתע שלא הופעת קודם. אני מניח שהחיים בטירת הוגוורטס די טובים?"

"היו יכולים להיות טובים יותר בלי הידיעה שאתה שם בחוץ."

גרינדלוולד צחק בחדווה כאילו זו הייתה בדיחה מתוחכמת ומוצלחת במיוחד. "אז לשם כך באת?"

"לא אמרתי לשם מה באתי."

גרינדלוולד הרים גבה זהובה אחת (אלבוס זכר אותה כך, אך כעת הייתה בעצם יותר לבנה מזהובה). "ככה?" הוא נופף בשרביטו, ואלבוס ורואלד קאג ניתקו מהאדמה והוצבו על האדמה לצידו. שרביטו של אלבוס התעופף ישר אל ידו. אז הוא ביצע תנועה נוספת, ולפתע שני זקיפי אבן פרצו מתוך האדמה משני צידיהם. מתוכם פרצו זרועות שריריות וראש קטן וחסר פנים, ורגליים מוצקות התנתקו זו מזו.

שני הגלמים הענקיים אחזו בהם- אחד באלבוס ואחד ברואלד, שהחל להתייפח בשקט. אלבוס בחן את הגולם הדומם שאחז בו בדקדוק.

"שימוש מרשים בשינוי צורה," הוא הודה, כאילו גרינדלוולד היה אחד מתלמידיו.

"ובכן, תודה, פרופסור," אמר גרינדלוולד בגיחוך וטפח על זרועו המוצקה של הגולם, שהיה גבוה ממנו בערך בשני ראשים. הוא הניע את השרביט שבידו והביט בו בהערכה. "זה ממש משחק ילדים, עם השרביט הזה."

אלבוס הבחין לראשונה בשרביט שאחז גרינדלוולד בידו; הוא היה ארוך ודקיק, עשוי מעץ בהיר מאד.

"כמובן, שרביט הבכור," הוא ציין באדישות, אבל בתוכו חש שדבר מה סוער מתחולל.

"כן," אמר גרינדלוולד, מלטף את השרביט בהערכה ועדינות מפליאה באצבע אחת. ואז הוא הרים את מבטו ותפס את מבטו של אלבוס, שצפה בו כל אותה העת. שיערו, כמו שיערו של אלבוס, נותר ארוך כשהיה פעם, אבל הוא כבר לא היה מבריק או שופע כבעבר, והוא הוכתם בכתמים גדולים של לבן וכסף. גם בפניו הנאות נתנה הזקנה את אותותיה, אם כי עדיין היה לו מן מראה נערי שכזה, ובעניו נצץ אותו הניצוץ הנלהב והשובב... הוא חייך את חיוכו הידעני. "קריר, לא? בוא, ניכנס הביתה."

הוא החל ללכת, וזוג הגלמים הלכו בעקבותיו בצעדים גדולים וכבדים. אלבוס נאלץ ללכת במהירות כדי להדביק את הגולם שאחז בו, והשני גרר- משך את רואלד קאג, שניסה נואשות לחמוק בכל דרך אפשרית. אלבוס תהה כמה המבצר של גרינדלוולד גרוע.

"מדוע אסרת אותו?" הוא שאל, כי תמיד חשב בליבו שרואלד, עד כמה שהיה חביב וטוב לב, לא מסוגל היה לפעולה מסובכת יותר מזימון מטריית נייר בשביל הבירצפת שלו.

"הגיע לכאן במקרה. טייל באיזו עיירה קרובה, עד כמה שידוע לי, חיפש איזה קרוב שלו. איך שהוא הוא מצא את עצמו מול השערים שלי, מבקש קצת סוכר כדי להכין לו תה מול המדורה בלילה. טיפוס איטי למדי, אם תשאל אותי." גרינדלוולד הציץ מאחורי כתפו, משועשע. "אבל לא יכולתי להרשות לו לחזור לאנגליה ולפטפט על מה שראה כאן... והוא לא היחיד." פתאום הוא צחק והשיב את מבטו קדימה.

הם צעדו בין הגבעות בשבילים שכנראה היו מוכרים לגרינדלוולד היטב, והדרך נדמתה לאלבוס קצרה משהיא הייתה אמורה להיות. עד מהרה הם היו תחת ניצב האבן הענק שהסתיר את הירח. מקרוב הוא נדמה ענקי עוד יותר, והיה ברור שהוא לא סתם סלע אדיר, אלא מגדל. דלת הברזל התנשאה מעליהם, מחוזקת ברצועות פלדה עבות ומנעולים ענקיים, ועל המשקוף העליון שלה היה חרוט באבן: 'למען הטוב הכולל'.

במרכז הדלת היה צרוב סמל המשולש ובתוכו העיגול החצוי בקו, שחור ומאיים. בשרבוטים על גיליונות קלף בצעירותם הוא נראה ידידותי הרבה יותר.

"ברוך הבא לנורמנגרד, ידידי," גרינדלוולד דיבר שוב לאחר שתיקה ממושכת מאד. עננת עטלפים עברה מעל לקצה המגדל, מוארת לרגע באור הירח. הוא נגע בדלת בקצה שרביטו, והיא נפתחה לכבודו בכבדות. הוא צעד פנימה בצעד בטוח דרך מסדרון רחב וחשוך של אבן, גלימתו נמשכת מאחוריו. ברגע שעברו את מפתן הדלת הגלמים התפוררו לאפר, אך את מקומם תפסו זוג פסלי שיש שניצבו בהיכון משני צידי הדלת. הם היו נאים מאד, בצורת שתי נשים יווניות נאות מפוסלות בדקדקנות, בעלות עניים צחות ובוהות. הן אחזו באלבוס וברואלד באחיזה איתנה בידיהן העדינות הובילו אותם פנימה.

החדר לתוכו נכנסו היה גדול מאד וחשוף לחלוטין, אך מצוחצח למשאי ומואר באור נרות רך. הוא היה בנוי כולו מאבן, ונראה היה שתקרתו נמשכת עד ראש המגדל. קירותיו היו רצופים בדלתות נחושת עגולות. אלבוס הבין איך המבצר בנוי.

"הייתי רוצה מאד לפטפט קצת, אלבוס, אך אני חושש שעלי להתפנות לכמה נושאים חשובים," אמר גרינדלוולד בקלילות ונעצר בנקודה אקראית בחדר. הוא הקיש באצבעותיו ומרצפת האבן הענקית עליה עמד ניתקה פתאום מהרצפה, מרחפת מעלה ביציבות והוא עליה. "אולי ניפגש מאוחר יותר הלילה. בינתיים תוכל לנוח קצת- יש לי חדר שיתאים לך בדיוק. וגם לא תהיה לבד."

הוא טיפס עוד ועוד, צופה בדמותו המתרחקת של אלבוס כל אותה העת. הוא נעצר ליד דלת הנחושת הגבוהה ביותר והיא נפתחה לכבודו. הוא נכנס ונעלם מאחוריה.

פסלי השיש הובילו אותם למרצפת אחרת, והיא נשאה את השניים מעלה- מעלה, בין הנרות הזוהרים שריחפו באוויר. אלבוס חשב שהאולם נראה דומה מאד לאולם הכניסה בהוגוורטס, מלבד העובדה שלא היו בו ציורים ודיוקנאות, רק גומחות ובהם פסלי שיש.

הם נעצרו מול דלת נחושת אקראית והיא נפתחה לכבודם. הפסלים כיוונו אותם פנימה (רואלד מעד על גלימתו המרופטת ואלבוס אחז בו ברגע האחרון) וסגרו את הדלת אחריהם.

הם מצאו את עצמם בחדר מרובע עשוי מאותה האבן צהבהבה ממנה היה עשוי כל המבצר, ומואר בנרות עדינים שריחפו באוויר. קירותיו היו מחוסים לחלוטין במדפי ספרים גבוהים, עמוסים בספרים מכל הסוגים והמינים. אך מלבד סולם נחושת מסוגנן על גלגלים שהוצמד למדפים, לא היה בחדר עוד דבר מלבד חלון קצר ורחב שהשקיף אל הלילה, מסורג בסורגים עבים.

כמו כן, הם לא היו שם לבדם. אישה צעירה, שהייתה עסוקה בלהשליך בזעם ספרים על הסורגים העקשניים, כלל לא הבחינה שנכנסו.

אלבוס צפה בה לרגע, מופתע, כי חשב שהפגישה עם רואלד קאג הייתה הדבר המוזר ביותר שיארע לו באותו הלילה. רואלד עצמו עקב אחרי כל ספר שהושלך במסלולו ואז פגע ברצפה, ואז השיב אותו בחזרה למשליכת הספרים, כאילו זה היה הדבר המעניין ביותר בעולם.

לבסוף אלבוס מצמץ בעניו. "העלמה מקגונגל, הפסיקי להתעלל בספרים האלה עכשיו ומייד!"

מינרווה מקגונגל קפאה במקומה באמצע השלכת ספר עבה במיוחד, מופתעת. היא לבשה גלימה פשוטה וצנועה מאד שאפיינה נשים מבוגרות ממנה בהרבה, וצמתה השחורה הארוכה הייתה רופפת ופרועה.

"פ-פרופסור דמבלדור?" היא פלטה בתדהמה, ויחד עם זאת, בביטחון האופייני לה. "מה-?"

"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה, מינרווה," אמר אלבוס, שמיהר לאחוז ברואלד שהתנדנד לכיוון הסולם וניסה לטפס בו. הוא הפנה אותו אל ערימת הספרים במקום. "חשבתי שנסעת לפינלנד להתמחות בשינוי צורה?"

"ובכן, הנסיעה קיבלה כמה תפניות לא צפויות," אמרה מינרווה ודחפה את משקפיה במעלה אפה, נראית נבוכה.

"נסיעה? כמה זמן את נמצאת פה?" שאל אלבוס. רואלד בדק את ערימת הספרים בידיו ואז נשכב עליה כמו על מיטה.

"כמעט כמו מיטה..." הוא מלמל לעצמו, עוצם את עניו ונראה כמתכונן לישון, "אף פעם לא התחברתי לספרים, אבל... ג'וג'ואים נוחים הרבה פחות..."

מינרווה נראתה נבוכה עוד יותר. "אני פה כמעט שנתיים. המאסר הוא חדש יחסית- אני לא בטוחה, איבדתי את הספירה של הימים..."

ואלבוס כבר ידע בדיוק את כל הסיפור שלה, למרות שלא אמרה דבר. הוא בחן את הספרים שעל המדפים. "זו ספרייה מרשימה למדי."

"גם אני חשבתי ככה בהתחלה," אמרה מינרווה במרירות, עומדת באמצע החדר בידיים שלובות. "עד שהוא כלא אותי פה. בהתחלה חשבתי שזה לא יהיה כל כך גרוע, אבל אחרי כמה ימים בלי מיטה או כיסא ראוי לשמו הספרים כבר מתחילים להימאס... אבל מה אתה עושה פה, פרופסור?"

אני בעצמי לא בטוח, חשב אלבוס. אבל הוא לא אמר זאת. "נקלעתי לכאן במקרה. לשמחתי אני וגילברט גרינדלוולד... אנחנו מכרים."

הוא חש את תשומת ליבה של תלמידתו לשעבר נדלקת למשמע דבריו, אך נותר בגבו אליה. הוא שלף את 'אורח חייהם של מזיקים מכושפים' ממקומו והעמיד פנים שהוא מתעניין בו. "אם כך, הוא בוודאי יסכים לשחרר אותך? ואותי?"

"אני בספק."

"אבל אמרת ש-"

"אמרתי שאנחנו מכרים. לא שאנחנו מחבבים זה את זה." הוא לא התכוון להיות תקיף כל כך.

"הו." מינרווה נשמעה מאוכזבת. היא נאנחה והתיישבה על כרך גדול על הרצפה לצד רואלד המנמנם וצפתה בו במבט כאוב משהו, מלא חרטה.

הם שתקו במשך זמן ארוך, אך עד מהרה רחמיו וסקרנותו של אלבוס החלו לגבור עליו, והיה גבול עד כמה הוא יכול היה להתעניין בחיפושית המופלאה מטיבט או הצרצר ארוך- המחוש מיערות מוסקבה. הוא הניח את הכרך על הרצפה לצד מינרווה והתיישב. היא סירבה להביט בו, ולפי הדרך בה שפתיה רעדו, נראה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

הוא הניח יד על כתפה והיא פלטה, "פרופסור, עשיתי טעות חמורה..."

אלבוס לחץ על כתפה בניסיון לנחם אותה, וחש גל של אהדה כלפי אחת התלמידות המוכשרות ביותר שלו שוטף אותו. "כולנו טועים, יקירתי."

מינרווה ניערה את ראשה ומחתה את פניה בשרוול המשי שלה. "לא, לא..." היא בכתה בפתיחות עכשיו, "אני לא מאמינה שנפלתי בפח הזה... אחרי כל מה שלימדת אותנו, לא להתפתות לדרך הקלה, לא לשאוף לכוח, לשלטון על אחרים... אם היית יודע, היית מאוכזב ממני כל כך..."

אלבוס התפתה להגיד לה שהוא יודע בדיוק מה עשתה, ושהוא, אחרי כל הטעויות שעשה בגילה, לא היה מאשים אותה כלל. להפך- סוף כל סוף הוא פגש אדם שהוכיח לו שהוא לא הטיפש היחיד שעשה את הטעות הזו.

"אני משוכנע שזה לא כך," הוא אמר ברכות וניסה לתפוס את מבטה, אך היא הסבה את ראשה בעקשנות. לכן הוא נתן לה לכלות את בכייה.

גם אחרי שנרגעה, הוא לא דחק בה לספר את סיפורה. הוא ידע אותו, כמובן- גם היא, כמוהו, נפלה בשבי קסמיו של גרינדלוולד. בהבטחותיו המפתות, חזונו הזוהר, וחיוכו המקסים, שפתאום גרם לך להבין כמה הוא צודק. אלבוס התבייש להודות, אפילו בפני עצמו, שהוא עדיין חש דבר מה בקרבו כשהוא רואה את החיוך הזה...

"מה שנעשה נעשה," הוא אמר לה לבסוף. "כעת עלינו להתרכז במציאת דרך לצאת מפה."

מינרווה הנדה בראשה. "אין שום דרך. אנחנו לא יכולים אפילו לצאת מהחדר הזה- רק הוא והשומרים שלו יכולים לזמן את האבנים המרחפות. ואפילו אם היינו מצליחים- אין סיכוי שנצליח לעבור את השומרים. הם..." היא בלעה, והסיטה את מבטה עוד יותר, באשמה. "עזרתי לו לכשף אותם. הם חזקים בהרבה משהם נראים."

"באמת תהיתי... הוא מעולם לא היה מוצלח מאד בכישופים כאלה..." מלמל אלבוס לעצמו.

"מה?" פלטה מינרווה, מופתעת.

אלבוס הבין באיחור מה אמר. "כלום." הוא קם והחל להלך הלוך ושוב בחדר, חושב בקדחתנות ודוחף את משקפי החרמש שלו במעלה אפו. "אני מסוגל לבצע כמה כשפים ללא השרביט שלי, אבל זה דורש הרבה כוח. יהיה עלינו לתכנן תוכנית מחושבת מאד- אסור לנו לטעות."

מינרווה הנהנה בנחישות ומחתה דמעה אחרונה מזווית עינה. אבל אלבוס ידע שהיא פיקחת, ושהיא תזכור את פליטת הפה שלו.

"אני מבין שהחלון הוא לא אפשרות?"

"אני מנסה כבר שעות. שום דבר לא עובד."

אלבוס החל לבחון את עמודי השדרה של הספרים על המדפים, בחיפוש אחר קצה חוט לחמיקה מהכלא. הוא ידע שגרינדלוולד חלש בשינוי צורה- אין ספק שלכן בחר להתחבר עם מכשפה צעירה ומוכשרת כמו מינרווה מקגונגל- זו הייתה נקודת התורפה שלו, ללא ספק. הוא תמיד היה מוכשרת יותר בלחשים ובכשפי מגננה... אבל הוא לא יכול היה שלא לתהות...

"אין ספק שהוא איש מוכשר," הוא אמר בסתמיות.

"כן," פלטה מינרווה ומשכה באפה. "גאון... גאון מרושע..."

"את בוודאי מכירה אותו טוב למדי, אם אתה חיה פה כל כך הרבה זמן..."

"מה אתה מנסה לומר?" היא הזדקפה בהתגוננות ולפתע הסמיקה.

"שום דבר," אמר אלבוס בריקנות. לפתע הבין בדיוק איך נראו חייה של מינרווה במבצר של גרינדלוולד בשנתיים האחרונות, ושהיה טיפש בכך שהרשה לעצמו לחשוב שידידו לשעבר לא ימשך לנשים יפות וצעירות. "רק תהיתי... את בוודאי יודעת מה הן נקודות התורפה שלו."

"הוא חלש מאד בשינוי צורה," אמרה מינרווה, אבל נשמעה כאילו היא יודעת שהיא לא מחדשת לו דבר. "בשביל זה הוא הביא אותי לכאן, לא?"

"כן." 'ריחוף- כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול'- הכותרת הזו צדה את עינו של אלבוס. הוא שלף את הספר והחל לעלעל בו, אך הצטער לגלות שהוא לא הכיל בדיוק את מה שחשב שיכיל- שלא לדבר על דבר מה שיסייע להם להיחלץ- אלא מיני כישופים מוזרים הקשורים ברחף, שאלבוס לא הבין מדוע קוסם כל שהוא ירגיש צורך להמציא.

הוא טרק את הספר והפיל אותו לרצפה. "מן הסתם, אין כאן שום דבר שיעזור לנו- הוא דאג למלא את החדר בספרים חסרי ערך לחלוטין."

רואלד פלט נחירה חזקה וכמה דפים צהבהבים רשרשו תחת אפו. הוא מלמל דבר מה על פונץ' חלזונות שהוגש בנשף השנתי של מועדון חובבי בגרינדילואים, או משהו כגון זה.

אלבוס חזר להלך הלוך ושוב בחדר. "את בטוחה שאין שום דרך? חשבי היטב- מה את יודעת שיכול לסייע לנו?"

"חשבתי- אין שום דרך!" מינרווה החלה להפוך למתוסכלת. "אין לי שרביט, ואין לי אפילו שליטה על היצירים שלי! הקסם שהיחיד שאני עוד יכולה לבצע הוא אנימאגוס-"

אלבוס הביט בה בחדות. "את אנימגית?"

מינרווה נראתה נבוכה ומוחמאת מאד בו זמנית. "כן."

"למה את הופכת?" לרגע אלבוס שכח מהמצב בו היו שרויים מרוב התרשמות.

גלימתה של מינרווה, ריקה לפתע, צנחה על הרצפה, ומתוך קפליה הכהים השתרבב ראש פרוותי וקטן בעל זוג עניים צהובות ממוסגרות במסגרות שחורות דמויות משקפיים. מינרווה החתולה טופפה על הרצפה והתיישבה על הרצפה מול אלבוס במן רשמיות. הוא שלח יד וליטף את ראשה- היא גרגרה באופן מנומס ביותר.

לאלבוס היה קצה של רעיון.

עברו עוד כמה שעות עד שהדלת נפתחה שוב. הלילה כבר היה בעיצומו, ורואלד נחר נחירות שורקות. מינרווה ישבה על כרך עבה של ספר בזרועות משולבות, דרוכה. אלבוס, שעמד ליד החלון והשקיף החוצה, הפנה את מבטו.

שני הפסלים נכנסו. אלבוס הציץ במינרווה, שהנהנה קלות, כך שבקושי ניתן היה להבחין בתנועה.

אבל אז קרה משהו שאלבוס לא לקח בחשבון בתוכניתו, דבר שהפריע לתוכניותיו לעיתים קרובות בחייו- הוא הרגיש.

אחד הפסלים החווה מעבר לכתפו באגודלו, ואלבוס ידע- הם עומדים לקחת אותו אל גרינדלוולד. ליבו פרפר לפתע, ואז הוא חרג מהתוכנית- הוא עשה צעד קדימה.

מינרווה שלחה בו מבט מלא משמעות.

אבל הוא גמע את שארית הדרך אליהם. מינרווה קמה על רגליה באחת. אלבוס עמד בין הפסלים, כנוע, והם עמדו לאחוז בו. אך נעצרו- רואלד פלט חרחור חזק במיוחד, ודעתם האיטית של פסלי השיש הוסחה. הם הפנו את מבטם. מינרווה הפכה באחת לחתולה וזינקה על ראשו של אחד מהפסלים ביללה, למרות שזו לא הייתה התוכנית.

אך למרות זאת, אלבוס גילה פתאום שדרכו פנויה. הוא ידע שזה מה שמינרווה רצתה שיקרה, והוא לא התכוון לפספס את חלון ההזדמנויות רק בגלל שזה לא היה חלק מהתוכנית.

הוא צעד מעבר למפתן הדלת העגולה ונעמד על האבן המרחפת. עד שהפסלים הבינו מה קורה, היא כבר נשאה אותו משם- אך לא למטה, לכיוון היציאה, אלא למעלה, לדלת הגבוהה ביותר.

עמוק בליבו, הוא ידע שזה מה שרצה שיקרה כל הזמן הזה.

הפסל המותקף הצליח לנער את מינרווה מעליו לבסוף ולהשליך אותה לתוך החדר. שני הפסלים צפו אחרי אלבוס כשריחף לכיוון חדרו של גרינדלוולד, והוא חש שגם הפסלים שבגומחות עוקבים אחריו בעיניהם.

מינרווה, שחזרה לצורתה האנושית, הציצה לכיוונו מעבר לכתפיהם של השומרים- הפסלים במבט מתוח ומזהיר. לפתע רואלד הופיע לצידה ודחף את אחד הפסלים בפתאומיות.

הוא צנח בכבדות והתנפץ על רצפת האולם באלפי חתיכות בקול שבירה מצמרר. רואלד נופף לאלבוס בחיוך גדול ומלא התלהבות. הדלת נפתחה והוא נכנס דרכה.

הוא לא הבין עד כמה היה לו קר לפי שנכנס לחדר הנאה שאח גדולה בערה בו. זה היה מן חדר עבודה גדול שצופה בעץ כהה והואר בנרות רבים ובהירים. הוא קושט בטעם טוב בציורי שמן נאים ורהיטים נוחים למראה. בקצהו האחד עמד שולחן עבודה גדול עם רגלי אריה מגולפות. גרינדלוולד ישב שרוע בכורסא שמאחוריו, רגליו משולבות על השולחן בחינניות וגלימתו תלויה על משענת הכורסא. שאריות הזהב שבשיערו נצצו לאור האש. הוא חייך אל אלבוס בשובבות כשנכנס, וליטף את השרביט הבכור באהבה. אלבוס מצא את עצמו עוקב אחרי תנועות אצבעותיו בריכוז, אך לאחר זמן קצר חיכך בגרונו, מקפיד להיראות קריר. "אני מוכרח להודות שהמשכן שלך מרשים," אמר, משלב את ידיו מאחורי גבו ובוחן את סביבתו. "תמיד היה לך טעם טוב."

"אני מודה לך," אמר גרינדלוולד במן חיוך מתגרה. "אבל בבקשה, שב."

כיסא נגרר מעצמו מפינת החדר והתייצב מול שולחנו של גרינדלוולד. אלבוס התיישב לאט, אך שום דבר יוצא דופן לא קרה לו.

פיסת עץ התפוצצה באח. הוא הבחין בשרביט שלו, שוכב ממש שם- בקצה שולחנו של גרינדלוולד. אם רק יוכל לזמן אותו...

הוא לא העז לתת לעניו לנוח על שרביט העץ, כדי לא להסגיר את כוונותיו. הוא שילב את רגליו, עדיין מעמיד פני אדיש.

"כמו שאתה רואה, אני מתנהל לא רע," אמר גרינדלוולד, שלמראית עין, לא הבחין לאן עניו של אלבוס נדדו. "אומנם עוד לא השגתי את מטרתי, אבל אני מתקרב, צעד בכל יום. יש לי אפילו כמה תומכים, כאן באלבניה. תן לזה עוד שנה או שנתיים, אלבוס, והרעיון יגיע גם אל בריטניה היפה שלך. אבל אני מניח שאתה לא מצטער על שלא נותרת לצידי?"

"אני מצטער רק על שלא עזבתי מוקדם יותר." אלבוס דחף את משקפיו במעלה אפו. ריצוד האש על הזכוכית הסתיר מעניו של גרינדלוולד את הרגשות שעניו שלו הסגירו.

גרינדלוולד חייך בידענות. "מעולם לא היית נקמן, אלבוס. להפך, נטית להיות סלחן מאד- אבל אתה לא אדם ששוכח. אתה לעולם לא שוכח."

"אתה צודק," אמר אלבוס, בניסיון לשכנע גם את עצמו. "לא שכחתי."

"מה שלום אחיך?"

"לא דיברתי איתו כבר שנים."

"אתה עוד כועס עלי?" בליבו, אלבוס חשב שקסמו האישי של גרינדלוולד הקשה עליו לכעוס עליו, אבל במחשבה שנייה על אחותו הקטנה, הוא הצליח להתגבר על המכשול הזה.

"כן," הוא אמר, קומץ את אגרופיו על ברכיו, אך לא מציג זאת בפניו. "אני כועס עליך. אבל גם על עצמי אני כועס. על שהלכתי בעקבותיך, על שסמכתי עליך ככה..." אגרופיו התרפו מעט. "על ששמתי אותך ואת המוטו חסר- המשמעות שלך לפני המשפחה שלי."

לשנייה בודדה, גרינדלוולד נראה כמעט נפגע. ואז הוא שב לחייך. "בשביל מה באת?"

למרות שעד אותו הרגע לא ידע בעצמו מדוע הגיע, אלבוס מצא את עצמו מדבר כאילו ידע את התשובה במשך כל הזמן הזה, "שמעתי על המהללים שלך פה. לא יכולתי לתת לך להמשיך בדרך שלך- לא כשאני היחיד שיודע שאתה זה שעומד מאחוריהם. רצח, איומים, חטיפות... לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הדרך שלך."

גרינדלוולד משך בכתפיו באופן ילדותי שהפתיע את אלבוס. "מה שצריך להיעשות צריך להיעשות, אתה מבין למה אני מתכוון?"

עכשיו אלבוס משך בכתפיו, ולפתע חש בעמדת כוח.

גרינדלוולד התעשת, והתגרה באלבוס במבטו. "טוב, ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?"

ידיו של אלבוס שוב התאגרפו בחיקו. היה רק דבר אחד שיכול היה לעשות עכשיו, אם באמת רצה לעצור את גרינדלוולד אחת ולתמיד...

אבל האם הוא באמת רצה?

כן, הוא היה מוכרח לעשות זאת. גם אם זה אמר... להרוג אותו. הוא לא יעשה את הטעות הזו שוב- הוא לא ייתן לגלרט גרינדלוולד לגרום לו להתחרט על מעשיו שוב, במשך שארית חיו.

היה עליו לפעול. לא היה לו מה להפסיד.

לשבריר שנייה הוא ראה את אחיו בעיני רוחו, כפי שנראה בפעם האחרונה בה ראה אותו, שנים קודם לכן, מאכיל עיזים מאחורי פונדק 'ראש החזיר' וצופה בו בעין צרה, ואת התמונה המוכרת של אחותו ברגע בו הקללה התועה פגעה בה. קללה שעד היום איש לא ידע מי שלח...

ואז, לפרק זמן קצר כל כך שאלבוס כלל לא זכר זאת מאוחר יותר, הוא ראה את הוריו בביתם הישן, כמעט מאה שנים קודם לכן...

הוא פרש את כף ידו ושרביטו התעופף הישר לתוכו במהירות הבזק. עניו של גרינדלוולד נפערו בתדהמה, והחיוך נמחק מפניו. אלבוס הצליף לכיוונו בשרביטו- הוא הועף מכיסאו והוטח ברצפה, והשרביט הבכור נחת בידו השנייה של אלבוס.

לרגע איש מהם לא זז. גרינדלוולד שותק, ואלבוס היה קפוא מרוב הפתעה. הוא חיכה משהו יקרה- דבר מה שיעיד על כך שגרינדלוולד ציפה שיעשה זאת, שהטמין לו מלכודת- אך דבר לא קרה.

הוא עקף את השולחן וכרע לצד גופו המשותק של גרינדלוולד. אור האש ריצד על עור כפות ידיו ופניו, והבליט את חוטי הכסף והזהב בשיערו. רק עניו הכחולות נעו וצפו בו.

לרגע אלבוס רק צפה בו בחזרה. הוא היה מבולבל, ועדיין התלבט...

הוא הניע את שרביטו מעל גופו של גרינדלוולד. הוא פתח את פיו, וקולו היה מט וצרוד, לא צוחק ועשיר כרגיל, "נו, למה אתה מחכה?"

"למה לא עצרת אותי?"

גרינדלוולד מצמץ. "מה?"

"למה נתת לי להביס אותך בכזו קלות?" שאל אלבוס, "כי הרי... הבסתי אותך." הוא הציג את השרביט הבכור שבכף ידו.

גרינדלוולד צפה בשרביט במרירות. כל שמץ של עליזות וצחוק נעלם כהרף עין מהופעתו. "אתה מנסה להשפיל אותי? כי אם כן-"

"תענה לי."

"בשביל מה באת, אלבוס?" הוא שאל שוב, אבל הפעם אותן המילים גרמו לאלבוס לחוש תחושה מוזרה, חסרת נחת, והדרך בה אמר את שמו העבירה בו צמרמורת מטרידה.

"בהתחלה לא הייתי בטוח," הוא הודה, ולא העז להביט בו. "אבל עכשיו אני יודע ש-"

"למה לא היית בטוח?"

אלבוס לא ענה, ורק הטיב את האחיזה בשרביטו.

"עכשיו תענה לי אתה..."

		הפרק הבא