משפחת סוואן

אני יושבת על הכיסא ומשרבטת ציורים על שולי הדף. בעצם ציורים זה מחאמה גדולה מדי בשביל הצורות הלא מזוהות שהעיפרון שלי חורט בחזקה. אין לי כי להקשיב למורה שהקול שלה מרחף אי שם בשולי תודעתי. אני כמו מתעוררת מהטראנס בצילצול וגורפת את כל חפציי אל הילקוט בתנועות מרושלות. המחברת נופלת מעט רחוק מדי מהמקום שחשבתי שתיפול ולא נכנת לתיק בתנועה חלקה. אני לא מופתעת מחוסר החינניות שלי אבל תוהה בהפתעה איך לא שמעתי את קולות המחברת נפגשת מקרוב עם המרצפות. ואז אני מחייכת לעצמי ומסתכלת על אדוארד שתפס אותה באינסטיקטים הערפדיים שלו. אני מרגישה את הקור שקורן מגופו שכמעט נוגע בי אבל שומר על מרחק ג'נטלמני ומרגישה מתעלה על חוקי הטבע כשהקור מתנגש בי והופך לגלי חום נעימים. אבל ברור, האהבה מעל הטבע. וגם ערפדים.

אני צועדת יד ביד עם ההתגלמות האלוקית עלי אדמות בדרך לקפיטריה. נראה לי שננעצים בי הרבה מבטי שנאה מצד תלמידות מאוכזבות אבל אני מתעלמת מהם וממילא לא שמה לב לשום דבר אחר חוץ מאדוארד ומהקרבה המהפנטת ביננו. אני מניחה שאדוארד יותר שם לב למחשבות השנאה ממני למרות שהוא בטח מייחס אותם לבנים שלטענו עומדים בתור אחריו כדי לקבל אותי. הטענה הזאת מגוכחת.

"הקשבת למה שהמורה אמרה?" הוא שואל. אני ממצמת ומביטה בו במין ביישנות. אני לא מתכוונת לספר לו שכל השיעור חשבתי על כמה אני רוצה להיות איתו. אני שוב - בפעם האלף ושתיים, אבל מי סופר? - מלאת הכרת תודה שהמחשבות שלי שייכות באופן בלעדי לי. אני לא מצליחה לדמיין כמה משפילה האופציה האחרת. אני מכחכחת בגרוני היבש ונושכת את השפה בעצבנות ככה שאדוארד מבין לבד את התשובה. "בלה, באמת!" הוא נוזף בי, ואני לא מצליחה להבין אם בצחוק או ברצינות. "אני לא רוצה שתדרדרי בלימודים בגללי! אפשר לחשוב שזה יגרום לצ'רלי לאהוב אותי יותר."

אני מעווה את פני, לא מסווה את חוסר שביעות הרצון שלי מהשנאה של אבי לחבר הערפד שלי. "אתה לא יכול להטיף לי להקשיב כי אתה בעצמך לא מקשיב."התור שלנו לקנות אוכל מגיע ואני בוחרת בבייגל מתוק ומעדן. אדוארד לוקח רק סודה.

"כי אני כבר שמעתי הכל מאות פעמים," הקול שלו נעים ונוטף ומהכפנט. "ואני יכול להקשיב למחשבות של תלמידים כדי לדעת מה המורה אמרה."

"אני יכולה לשאול אותך," אני מזכירה לו. הוא מחייך ונאנח משהו שנשמע באופן חשוד כמו "בלה המטורללת" אבל בטון של חיבה, כמו שאני קוראת לפעמים לרנ - לאמא שלי. "אז, אם זה כל כך חשוב לך, מה המורה אמרה?"

אני מאתרת את השולחן שבו יושבות אנג'לה ואליס ומפטפטות בינהם. אני מחליקה למושב ואדוארד מתיישב צמוד אליי. הוא מנשק את הרקה שלי. "היי, בלה," אנג'לה אומרת, "היי, אדוארד". הוא מתנתק ממני כמחוות נימוס לאנג'לה.

"היי," אני משיבה בשפה רפה, לא מראה את האכזבה שלי מהניתוק של אדוארד. "אדוארד היה באמצע לספר לי מה המורה אמרה."

"שוב לא הקשבת?" אליס נוזפת בי, וגם במקרה שלה אני מתקשה להבין אם בצחוק או ברצינות.

"היא הביאה מטלה לעשות עבודת שורשים," אדוארד עונה. אני חושבת על העבודה הקשה שיצטרך כדי להצליח להבא עבודת שורשים אמינה שלא כוללת הורים - ותאריך לידה - ישנים כל כך. אני מניחה שגם אליס חושבת על זה כי אדוארד מצחקק כאילו שמע משהו מאד מגוחך וגם נאנח בתשישות.

"זה לא עבודה כל כך קשה, כאילו. נכון?" אני מגמגמת בחוסר אמון במילים שאני מוציאה. אבל האמת החיוורת עומדת מולי, יציבה ושקופה. אין לי מושג מי הם הסבא והסבתא שלי. זה יצריך חפירה רצינית בקורות המשפחה. אף אחד לא נהג לדבר עליהם - צ'רלי מעולם לא הזכיר את ההורים שלו וכל השאלות על אודתם נתקלו במבוי חסום. הסקרנוית שלי שבה להתעורר ואני דווקא מאד רוצה לאלץ את צ'רלי סוף סוף לספר את האמת. מה לעשות, בית ספר מחייב. הוא לא יוכל להתנגד ולהוריד את ממוצע הציונים שלי, נכון?

באותו היום כשאני חוזרת מבית הספר אני טורחת שעות ומכינה ארוחה מושקעת במיוחד שאני יודעת שצ'רלי אוהב. הדרך לסודות מתחילה בקיבה. בכל מקרה, אני מהמרת שזה ירכך את צ'רלי. ההימור שלי חצי צודק. הוא יחסית רגוע אבל עדיין סוער תחת לפני השטח ("אין להם בושה, לאנשים האלה" הוא מילמל כשחשב שאני לא שומעת). אבל הצלחתי להביא את עצמי לדבר על צ'רלי עם זה. בהתחלה הייתי מהוססת כשאמרתי "אבא, אני צריכה שתעזור לי. עבודה לבית ספר". רק אחרי שהוא הביע את נכונותו לעזור אני ממשיכה "אני צריכה להגיש עבודת שורשים". אני שומעת את צ'רלי כמעט נחנק ונחלצת לעזרתו - טופחת על שכמו ומוזגת לו כוס מים קרים.

"בטח, בלס," הוא אומר כשהוא מתאושש. "מה שתרצי לדעת".

"טוב. אממ. מי הם סבא וסבתא שלי. מה השמות שלהם. מה קרה להם. אם הם מתים או חיים. איפה גדלת. במה הם עבדו. מה השמות של ההורים שלהם. אתה יודע, דברים כאלה." אני פולטת את זה בקול מכני, כמו רשימת קניות יותר מאשר שאלות.

"גדלתי כאן. בפורקס. קצת לפני שנולדתי החליפו לה את השם לפורקס. אבא שלי גדל כאן מאז שנולד אצל אמא מאמצת ואמא שלי באה לכאן בגיל חמש עשרה בערך. והם התאהבו והתחתנו בגיל מוקדם וכל השטויות האלה של אהבת אמת מנצחת הכל. להם זה עבד, לאמא שלך ולי קצת פחות".

אני משתעלת במבוכה. אני רושמת את כל מה שהוא אומר, די בטוחה שלעולם לא אקבל את המידע הזה שוב. "במה הם עבדו?" אני שואלת.

"אבא שלי עבד בצבא והיה מנהיג חשוב. אמא שלי לא עבדה."

"הם עדיין חיים?"

"כן. הם עברו לארץ אחרת ומאז לא ראיתי אותם יותר."

"אתה יודע משהו על ההורים שלהם?"

"האמא האמיתית של אבא שלי נקראה אמה. האבא האמיתי של אבא שלי מת. אמה חיה באותה הארץ יחד עם ההורים שלי ועם הבעל החדש שלה. היא הייתה סבתא נהדרת."

"ואיך קוראים להורים שלך?"

"הנרי וויולט סוואן".