המסתורין

היי, זה הפאנפיק השני שלי, (מלבד ה-20,000 שלא התקבלו..)

אז בעדינות עם הביקורת!

שאגב, אשמח לקבל! (:

את הפאנפיק הראשון שלי "מעלים זכרונות", כתבתי עם החברה המושלמת (!) rose weasley gringer,

http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=8269&showchap=1

 אשמח שתקראו! 

אז זה פאנפיק שאני כותבת סתם, כי התיישבתי ליד המחשב וכתבתי מה שיצא... אז בהצלחה לנו!

כרגע הוא לא מבוססם על כלום, סתם מהראש..

אז זכויות יוצרים לדימיון ;)

תיהנו!

היא התהפכה על בטנה, והתכרבלה בשמיכתה החמה. "לא תצליחי לברוח..." לחש קול רך ומסוכן באוזנה. "אני ארדוף אחרייך עד סוף העולם..." היא קברה את ראשה בכר, ונחרה קטנה נפלטה מפיה. 

"מממ..." מילמלה אלי וקולה בקושי נשמע מבעד לכרית. "אני מתחילה לספור לאחור..." לחשש הקול בחלומה. תקתוק שעון נשמע ברקע.

טיק-טק, טיק-טק.

אלי גילגלה את עצמה מהמיטה ונאנחה. "אוף, זה היה באמת סיוט."  מילמה לעצמה כשהעבירה את מברשת השייניים בין שיניה. היא שפשפה את עיניה בניביון להסיר את קורי השינה, ואיתם את זכרונות הסיוט.

היא "זרקה על עצמה" חולצת טריקו רפויה, ומכנסי ג'ינס, וירדה למטבח. צלחת ניצבה על שולחן המטבח, וערימת פנקיקיים מהבילים חיכו לה. אלי נטלה לעצמה פנקייק, טבלה אותו בסירופ מתוק, והתיישבה ליד אחיה. 

"מה קרה, אלי, חלמת על המבחן במתמטיקה?" גיחך אחד מאחיה וטפח על גבה בחיבה. "אח, אני לא בנויה מבטון, אתה מכאיב לי!" רטנה, "ולא, יותר גרוע מזה." הוסיפה וחתכה חתיכה נוספת מהפנקייק. "מה, 'נכשל' בספורט?" ליגלג אחי השני. "אוף, כולכם כל כך מעצבנים! אוף, לא משנה". אלי קמה, לקחה פנקייק נוסף מהערימה, חרצה להם לשון והסתלקה, שורכת רגליים בעייפות, ורוטנת לעצמה בשט. "חביבתי, תרימי את ראשך מידי פעם." חייך אביה כאשר נתקלה בו חזיתית. "סליחה אבא," חייכה חיוך קטן. האב תמיד ידע כיצד לרומם את רוחה. היא המשיכה בדרכה והרימה את הילקוט על כתפה. "הי, הי הי," חסם אותה אביה בגופו, "את לא תוכלי לעבור עד שתגידי לי מה קרה." 

"אוף אבא, אני סתם במצב רוח דיכאוני, תן לי לעבור." אמרה והתחמקה בין רגליו המפושקות. "טוב, ניסיתי!" קרא אחריה האב. אלי חייכה לעצמה ועלתה על אופניה.

הרוח שרקה בשערה כאשר דיוושה במרץ, המוזיקה זמזמה באוזניה דרך האוזניות, ותיקה נחבט בגבה בכל סיבוב של הגלגלים.

היא פיזמה בעליצות: "יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן..." אך שינתה את המילים ליום שלישי, כי זה, במקרה או שלא במקרה, היה היום שבו כל הסיפור מתחיל.

"את יודעת שמילים המקוריות הן "יום שישי", כן?" קול עליז התנגן באוזנה. זו הייתה יכולה להיות רק נערה אחת. "רוזי!" אלי כמעט נפלה מהאופניים כשחיבקה את חברתה. "ואו,וואו, חכי" צחקה רוז. צמותיה הג'ינג'יות קיפצו בעליזות כשעזרה לאלי לרדת מהאופניים ולקשור אותם לגדר. שתי החברות הלכו יחד לכיתתן, מצחקקות ומפטפטות, כששיירי החלום עדיין מהדהדים בראשה של אלי.