התאום הבודד

התאום הבודד

ג'ורג' הביט במראה. היא שיקפה את דמותו בדיוק מכאיב. ההבדל היחיד בינו לבין תאומו הייתה האוזן החסרה. דמעות שטפו את פניו החיוורים. לפתע נפתחה הדלת בחריקה. "ג'ורג' אתה מוכ-" פתחה אנג'לינה, ואז ראתה את עיניו האדומות והשתתקה. היא באה אליו, וחיבקה אותו ברכות. "פרד לא היה רוצה לראות אותך עצוב ככה", היא אמרה אליו בנסיון להרגיע אותו. הוא הביט בה, ואז חיוך קלוש הסתמן על שפתיו היבשות. "חמש דקות אתה בחוץ, אוקיי?" היא הציעה. ג'ורג' הינהן. אנג'לינה יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת. ג'ורג' הביט במראה שוב. ואז עצם את עיניו. הוא לא היה מסוגל להסתכל עוד. הוא תפס בסדין ופרש אותו על המראה, לקח את המזוודה, ויצא מהחדר במהירות

***

שעה ארוכה צעדו ג'ורג' ואנג'לינה לאורך הכפר. "אנחנו כמעט שם", עודדה אותו אנג'לינה. ואכן, לאחר כמה דקות, היו שניהם בפתח של בית קברות עלוב למראה. עננים קודרים כיסו את השמיים, כמו משתתפים גם הם בצער של המתאבלים. אנג'לינה פתחה את גדר המתכת הנמוכה למדי. "בוא", היא אמרה. רגליו של ג'ורג' היו נטועות במקום. לבסוף נכנע והחליט להיכנס גם הוא. הם סרקו את בית הקברות כחצי שעה ולבסוף מצאו את הקבר המתאים. ג'ורג' צנח על ברכיו והביט בקבר. לידו ניטעה מצבה שנשאה כתובת:

"פרד וויזלי, חסרת לכולנו, נזכור ולא נשכח. ברגעי מצוקה תמיד שימחת אותנו. היית הנר של כולנו. נזכור ולא נשכח"

"זה לא מגיע לך!" צעק ג'ורג' לפתע, אחרי שעות של שתיקה. עיניה של אנג'לינה נצצו מדמעות. היה לה קשה לראות את בעלה סובל בצורה כזאת. היא חיבקה אותו בחוזקה. "די,די", היא ניסתה לנחם אותו נואשות, "הנה קח", היא הושיטה לו זר פרחים יפהפה. הוא החזיק אותו בידו הרועדת, ואז הניח למרגלותיה של המצבה. "נזכור ולא נשכח", הוא אמר, ואז טמן את פניו בברכיו ובכה כמו שלא בכה מעולם. הוא היה תאום בודד, כי ככה הגורל קבע, ועם האובדן הוא היה צריך לחיות לשארית חייו.