ג'יימס, לילי. לילי, ג'יימס

במשך כל היום שלמחרת פוטר לא הפסיק להגניב אלי מבטים.

"אולי תפסיק כבר?!" ביקשתי בפעם המי-יודע-כמה.

"להפסיק מה?" היתמם פוטר.

"אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת!" השבתי לו בכעס.

"טוב, בסדר, בסדר..." אמר פוטר.

אבל הוא לא הפסיק.

וככה יום שלם הייתי צריכה לסבול מעקב צמוד מאחד האנשים שאני הכי שונאת.

בסדר.

אפשר להתמודד.

אבל המחשבות.

המחשבות הטורדניות והמציקות על זה שאולי בעצם טעיתי לגבי פוטר?

אולי הוא יותר נחמד ממה שחשבתי?

אולי בשבילי הוא יפסיק לכשף אנשים "סתם בשביל הכיף"?

אני לא יודעת.

~^~^~^~^~^~

בזמן שיבתי ושקדתי על הכנת שיעורי הבית שלי, פתאום תנשמת חומה בהירה נכנסה לחדר המועדון, והפילה מכתב ממש לידי

פתחתי את המכתב, וזה מה שהיה כתוב בו:

לילי,

אני וורנון מתחתנים.

את מוזמנת לחתונה, אבל שלא תעיזי לנסות להפעיל את ה"כוחות" שלך, כי אם תנסי, תצטערי על היום שבו נולדת.

פטוניה

נ.ב

אליס תהיה השושבינה.

אני לא חושבת שאי פעם הייתי עצובה יותר.

לא רק שפטוניה מאיימת עלי שאצטער על היום שבו נולדתי, היא אפילו לא בחרה בי להיות השושבינה!

אני אחות שלה!

אז למה היא בחרה בבת הדודה?

ואז הבנתי: פטוניה שונאת אותי. שונאת כמו שאני שונאת את פוטר.

ולמה?

כי אני מכשפה.

"מופרעת", לדבריה.

ניסיתי בכל כוחי להיאבק בדמעות, אך הן פרצו החוצה ברצף של יבבות ויפחות חלושות. 

כנראה שבחרתי לעצמי את הזמן כי גרוע שיש לבכות, כי רק אני ופוטר היינו בחדר המועדון.

"לילי?" הוא שאל בהיסוס.

"תעזוב אותי, פוטר." ירקתי, והתחלתי לצעוד בנחישות לעבר מגורי הבנות.

להפתעתי הרבה, הוא לא ניסה לעצור אותי, אלא רק אמר בשקט:

"רק רציתי לדעת אם אני יכול לעזור..."

הסתובבתי.

מה? ממתי פוטר מנומס?

רגשות אשם החלו לבעבע בי.

"מה קרה?" הוא שאל.

וסיפרתי לו.

סיפרתי לו הכל.

כשסימתי, הוא הביט בי בצער ואמר חלושות:

"אני מצטער."

אולי בעצם...

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא