הטום נופל רחוק מהעץ

המרחק הזה הוא עצום. שום דבר הוא לא רחוק יותר מזה.

הוא נמצע פה, נושם. חי.

והיא שם, במקום אליו כולם הולכים בסוף.

אבל, הם לא יהיו ביחד. היא בצד הטוב, לבושה לבן עם כנפיים.

והיא בוכה, ולא מפסיקה לבכות. כי הוא, הבן היקר שלה, לא יראה אותה.

והיא לא אותו.

אבל הוא, במקום שכולו רוע. לבוש באדום ושחור. בלי יכולת לעשות כלום,

הוא פשוט יושב, ורואה מי מצטרף אליו. עם מי יהיה לו לדבר.

הוא ידע שהוא לא יראה אותה. לא היה לו אכפת. הוא לא רצה אותה.

היא השאירה אותו במקום שהוא לא אהב. מקום שהוא השאיר מאחוריו.

מרופי עזבה אותו, השאירה אותו שם. והלכה למקום אחר, היא ראתה את כל מה שעשה.

והיא ידעה שהוא לא יבוא אליה. שהיא לא תזכה לחבק אותו. לראות אותו. לדבר אליו.

היא רצתה את זה. אבל ראתה שזה לא יקרה. מה שהוא עשה, היה נוראי.

היא לא הבינה איפה הילד הקטן שלה, שאהב לבעוט בה מתוך הבטן.

אבל טום רידל, לא רצה אותה בחזרה. הוא שנא אותה. ושהגיע לשם,

לגיהנום, התתחרט. הוא רצה לראות אותה, בגללה עשה את כל מה שעשה.

כדי לחפות על הכאב. הוא הקשיח את ליבו, ולא נתן לשום דבר לצאת או להיכנס.

לפעמים הוא היה כמעט נשבר, לפעמים עלה לו גוש בגרון וכל מה שרצה היה לבכות ולחבק את אימו.

ולפעמים הוא היה נשבר. שהיה ילד הוא היה בוכה לכרית, ונרדם עם מבט עצוב על פניו ודמעות על הכרית.

אבל היום הוא לא ישבר. היום זה היום החשוב בחייו. היום שבו הוא יהרוג את הארי פוטר.

והוא לא יצטרף לאימו, הוא יהיה בן אלמוות. ויחיה לנצח. טוב לפחות כך הוא חשב.

טום זכר כל שנייה מהקרב. וכאשר הוא מת, הם באו ולקחו אותו לשם. הוא ראה בחטף את אימו.

יושבת ומחכה לו. היא לחשה לו: 'ביי טום' והם לקחו אותו משם. זה היה מהרגעים שבהם רצה לבכות.

והוא ישב וחשב על זה, כל הזמן, על מעשיו. והבין שאם לא היה כזה, הוא היה יושב עכשיו ליד אימו 

ומשלים איתה את הזמן.