פטרונוסים

בס"ד

בעולם הלבן שבו חיינו, תמיד הסתובבו אגדות על יצורים משונים שלא היו לבנים כמונו.

"אנו קוראים להם נשמרים," אמרה לי אמא, "ולכל אחד מאיתנו יש את הנשמר שלו. הנשמרים הם יצורים עלובים ומוגבלים ותפקידנו הוא לבוא ולשמור עליהם כשהם קוראים לנו."

"מתי הם יקראו לנו? ואיך אנחנו שומרים עליהם?" שאלתי אותה. בכל זאת, לא הבנתי לחלוטין את האגדה העממית הזאת. מה זה בדיוק "רוע"?

"לכל אחד מאיתנו יש את הזמן שלו. לפעמים הנשמר מחליף אותנו, אבל לרובנו יהיה את אותו הנשמר לנצח," אמרה אמא, "והם כולם נאים אותו הדבר. לכולם יש שתי ידיים, שתי רגליים, פרצוף יחסית שטוח..."

"משונה ביותר," אמרתי, "מה, הם נראים כמו קופים?"

"רק שהם לא מוארים כמונו," אמרה אמא. ואז היא דהרה משם כמו איילה, כי היא הייתה... ובכן, היא הייתה איילה. וכך גם אני, איל צעיר.

מדי פעם המבוגרים היו נעלמים. הם טענו ששמעו את "הקריאה" ולכן עליהם ללכת ולשמור מפני הרע. אבל כולנו כאן כל כך טובים. כל אחד מאיתנו נראה כמו חיה אחרת, אבל כולנו בהירים וזוהרים. אין כאן רע. אני אפילו עוד לא הבנתי מה זה. אבל אמא אמרה לי ששם, בעולם של הנשמרים, הזאב והכבש לא יכולים לחיות יחד. ולפעמים הנמר רודף אחרי האיילה. זה נשמע לי משונה מאוד, הרי החבר הכי טוב שלי הוא נמר והוא מעולם לא רדף אחריי.

כשאמא חזרה היא נראתה לא רגועה.

"קרה לי משהו משונה," היא אמרה, "הנשמרת שלי נעלמה..."

"למה את מתכוונת, יקירתי?" שאל אותה אבא, גם הוא אייל.

"זוכר את הבחורה אדומת השיער ההיא? זאת שהתחתנה עם הנשמר שלך?" שאלה אותו אמא. אבא הנהן.

"אז עכשיו מי שקרא לי היה אותו בחור נמוך, עם אף מעוקל ושיער שמנוני. אותו אחד שהנשמר שלך כל כך תיעב."

"ואיך היה לשמור עליו?" שאל אבא.

"הוא מפחד," ענתה אמא, "הוא מאוד מפחד. הוא מפחד מהאויבים שלו, הגדולים ביותר וגם העדינים והפשוטים כמו הנשמר שלך. הוא מפחד למןות. הוא מפחד שהערכים עבורם הוא חי יהרסו. הוא מפחד שסודותיו יתגלו. הוא מפחד להיכשל."

אני לא יודע מה זה פחד. זו עוד אחת מהמילים שהמבוגרים דיברו עליהם. אני רק חיכיתי לרגע בו הנשמר שלי יחליט שאני חשוב מספיק בשבילו.

יום אחד זה קרה. שמעתי לחישה רחוקה כזאת, של נער כבן 13. הוא קרא לי. זה היה בלטינית. "אקספקטו פטרונום," הוא אמר.

"אני שומע," אמרתי לאמא.

"אז תלך," היא אמרה, כאילו הבינה על מה אני מדבר.

"לאן?" שאלתי.

"אם אתה שואל לאן זה אומר שהנשמר שלך לא בטוח עדיין," היא אמרה, "הרי אנו, השומרים, בנויים משמחה ואושר. כנראה שהנשמר שלך לא גייס מספיק מאלה כדי לגייס אותך."

כעבור כמה ימים שוב שמעתי קריאה. הפעם הרגשתי חלק קטן ממני שרוצה ללכת, אבל לא ידעתי לאן.

"מה קורה לי?" שאלתי את אמא.

"האדים שלך הולכים לעולם הנשמרים," היא ענתה, "זה אומר שהוא בדרך. הוא מאוד קרוב. כנראה הוא חש פחד ולכן לא מצליח לגייס אותך."

בקריאה הבאה הייתי כבר מוכן. שמעתי אותו בבירור קורא לי.

"אקספקטו פטרונום!"

וכנראה שלא רק הוא היה מוכן אלא גם אני. כבר צמחו לי קרניים קטנות והרגשתי שאני כאן בשבילו, למרות שעוד לא ראיתי אותו. התחלתי לרוץ בלי לדעת לאן, רק רציתי לפגוש את הנשמר שלי ולעזור לו, לצעקה חסרת האונים שלו בתמורה לשמחה והאושר שהוא משקיע בי. וכך, במין סימביוזה שכזו, חשתי כה קרוב אליו.

דהרתי במהירות מסחררת. מסביבי מלא בעלי חיים לבנים וכסופים שזהרו לעברי. תוך מספר שניות הפכו כולם לכתם לבן ומטושטש. הרגשתי את זרם האוויר מכוון אותי לשם, למקום אליו רצתי בלי לדעת מדוע. ואז פרצתי. הייתי בעולם בו חשתי חום וקור, וצבעים רבים עטפו כל פינה. ואני? אני הייתי האור הלבן שהגיע לשמור עליו, נער בן 13 עם צלקת ברק על המצח.

הרגשתי את תקוותיו מתנקזות לעברי, את האושר והסיפוק שהוא חש כשראה אותי ואת ההקלה שלו כשדהרתי לעבר יצורים משונים. לא, הם לא נשמרים. הם גרועים יותר. הרגשתי מהם דברים שלא חשתי בעבר. ייאוש, פחד, כיליון, דיכאון ועצב. הם הרסנים.

כשהתקרבתי אליהם, ניזון מכוחותיו של הנשמר שלי, הרגשתי שאני יכול לעשות הכל. כל אותם יצורי כיליון נסו משם, ופרצתי בדהרה מסוגננת במדשאה הרכה עליה דרכתי. מיד שבתי לנשמר שלי שעמד ליד האגם והוציא אותי ממקל משונה שהחזיק בידו לעבר נער צעיר, אדם מבוגר והיפוגריף. כנראה הם היו ממש חשובים בשביל הנשמר ההוא.

המשכתי לדהור, מביט בנשמר שלי ברוגע.

"אל תדאג," אמרתי לו, "אני שומר עליך. הכל בסדר. אני כאן."

הוא הביט בי כמהופנט. יכול להיות שהוא לא שמע אותי או לא הבין אותי. בהמשך הוא נרגע, וכשזה קרה הפסקתי לקבל ממנו את השמחה שהקרין. ואז חזרתי לעולם הלבן ממנו באתי, לספר להוריי שפגשתי את הנשמר שלי. כי אני פטרונוס. אני שומר.