ג'קסון נגד פוטר

הפאנפיק מתקשר גם לפרסי ג'קסון וגם להארי פוטר. מי שלא קרא אחד מהם, לא יבין כל כך את הפאנפיק.

"משהו נפל בבוסטון, דמבלדור. זה משהו קסום, כפי שנראה. החוקרים של משרד הקסמים העולמית חוקרים את האיזור, והם מרגישים רמת קסם חזקה." אמרה מינרווה.

"תודה, מינרווה. יש עוד משהו?" שאל דמבלדור.

"כן, דמבלדור. נראה שהתקיפה הבאה תהיה על לונדון."

"תודה מינרווה, התוכלי לצאת?"

מינרווה יצאה בצעדים שקטים. היא לא יודעת מה דמבלדור יעשה, אבל העיקר שזה יהגן על התלמידים. ואז ראתה את הרמיוני בפינה מתרחקת משם.

"משהו נפל בבוסטון. משהו קסום, ככל הנראה- ככה מקגונגל אמרה- והתקיפה הבאה תיהיה על לונדון." אמרה הרמיוני.

"זהו?" ענו הארי ורון בפליאה. בגלל זה קראת לנו דחוף?"

"אז זהו, שלא. יש לי בת דודה שחיה בבוסטון, ורק לה חוץ מההורים שלי סיפרתי שאני פה בהוגוורטס. אז מסתבר, שגם היא גילתה לאחרונה קסם.."

"היא גם קוסמת?" שאל רון.

"לא. היא חצויה יוונית. חצויים הם הילדים של האלים- יש אלים נורדים, יווניים, מצריים, רומאים, והכל. אז היא הבת של אתנה- אלת האסטרטגיה והחוכמה."

"מה, אז לחצויים, כאילו יש כוחות על או משהו?" שאל רון. נראה שהוא מתעמק בעיניין.

"לא. למשל יש לה חבר שהוא הבן של פוסידון, אחד משלושת האלים הגדולים, ופוסידון שולט בים. אז לחבר שלה יש יכולות שליטה ונשימה במים ודברים כאלה. הבנתם?"

"כן. אבל אני יכול להיות של למשל אל הברקים?" הארי שאל והצביע על הצלקת שלו.

"חשיבה יפה, אבל לא. האלים מתחתנים עם בני תמותה, והילדים שלהם הם החצויים. לאחר הולדת הילד, ההורה האלהוי עוזב את הבית והולך בחזרה לאולימפוס. מדי פעם הוא גם יבקר בבית, אבל באירועים מיוחדים." אמרה הרמיוני.

"אוקי, אז מחר אנחנו יוצאים לדרך!"

"כירון קורא לראשי הבתים עכשיו, פרסי."

"בסדר, אני עכשיו יוצא".

 "שלום, לכולם. אין הרבה זמן, אנחנו צריכים לפעול. משהו נפל בבוסטון, משהו ענק. שלחתי את קלאריס לחפש שם, והיא מודיעה שהיא מרגישה רמת קסם חזקה באיזור. כולכם, תצאו לחפש בסביבה. פרסי ואנבת', תחפשו באזור שליד בניין האמפייר סטייט. סילינה וצ'ארלי, בדרום העיר. תאליה, בצפון העיר. השאר, תחפשו באזור של האמצע. קדימה, צאו."

"יש לי בת דודה שקוראים לה הרמיוני. אתה יודע, היא גם מתעסקת עם סוג קסם..."

"מה?"

"יש כנראה בלונדון עוד איזה קבוצה של אנשים. קוראים להם קוסמים. הם מתעסקים עם קסמים בשרביט ומטאטא מעופף. יש להם איזה אויב חזק שקוראים לו וולדמורט, ועם הקללה שהורגת אצלם, הוא בעצם, מנסה להשטלט על העולם, בקיצור, כמו קרונוס."

"אה, הבנתי. ו..." אמר פרסי. אנחנו היינו באמצע הליכה לכיוון האמפייר סטייט.

"החוקרים של משרד הקסמים שלהם, גם מצאה את ההרס הענק הזה, והם בעצם כאן. הרמיוני הודיעה לי שהיא תבוא לכיוון האמפייר סטייט, בערך עכשיו."

 התחילה להיות נקודה מרוחקת באופק, של שלושה ילדים.

"היא הביאה איתה חברים? החצויים לא אמורים להישאר בסוד?"

"אני לא הבאתי אותך? והם, שתדע, יש להם קהילה שלמה! לא מחנה אחד!" אנבת' צעקה. סוף סוף היא פוגשת אותה.

"הרמיוני!"

"אנבת'!"

הם רצו אחת לשנייה וחיבקו זו את זו. פרסי עמד בצד ונגעל, ואותו דבר גם רון והארי.

"היי, אני אנבת' וזה פרסי. אנחנו חצויים, ואנחנו בנם של האלים היוונ-"

"יים. הרמיוני סיפרה לנו הכל." רון התפרץ.

"וואו"

"לגמרי" פרסי ענה לרון. הפעם הראשונה שהם מתקשרים.

ספינת חלל גדולה הייתה טבועה בים. היא זהרה בבוהק סגול זוהר.

"איך אתם לא שמתם לב לזה מקודם, אין לכם כוחות קסם או משהו?" רון העיר.

"דבר ראשון: אין לנו כוחות קסם, אלה כוחות שאנחנו מקבלים מהאלים. דבר שני: לכם אין שרביטים וכל זה?" פרסי גם היה חייב להעיר.

"טוב, בנים- תפסיקו. יש לנו בעיה לפתור."

"נכון". ענו שניהם ביחד.

"שימו לב, אני אלך מקדימה, ופרסי תישאר פה, אם אתה רואה מישהו נכנס, תגיד לנו." אמר הארי, והוציא את השרביט מכיסו.

"אני הכי פחות טוב בקסם, אז אני אשאר פה. הבנתי את מי אתם משאירים מאחור." פרסי התלונן.

"לא, אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. כולם לבוא" אמרה אנבת'. "בהצלחה".

"לומוס". מלמל הארי שהגיעו למעמקי הספינה. הוא הלך עם השרביט מרוחק ממנו, וכל השאר מאחוריו. הם שמעו רשרוש. ועוד אחד.

"הארי, תחבה את האור!"

"שכחתי את הכישוף נגד של לומוס! הרמיוני!"

"הרמיוני!" כולם צעקו. היא היחידה שזוכרת.

"איפה היא?" שאל רון. "את קרובת משפחה שלה.."

"לא יודעת, אבל נראה לי שהיא משאירה עקבות מאחור, שנוכל לצאת..." ענתה אנבת'.

"אוקי. כולם אחורה!"

הרשרושים התחזקו. הפעם הם גם באו מאחורה.

"הארי, אל תלך לשם!" צעק רון, שהארי הוביל את המשלחת לאחור. אבל אז כתם האור שהיה בידי הארי נחבא, וחושך נפל עליהם.

"הארי!" צעק רון בכל יכולתו.

"ששש..." אמרה אנבת'.

"הארי! הרמיוני!" רון התחיל להישבר.

"אם תמשיך זה באמת לא יעשה כלום... שקט."

שקים נפלו עליהם. אנשים עם מסכות לבנות גררו אותם לתוך מערה חשוכה.

"מי הם?" קול קר שאל.

"הארי פוטר, אדוני. וכמה מחבריו. ועוד שני ילדים עם כוחות בלתי מזוהים. אני חושב שאילו מוגלגים."

"תביא לי אותם". גררו את פרסי ואנבת' בחוזקה לאמצע המערה. הורידו מעליהם את השקים, והאיש ירד מהכיסא שלו שבקצה החדר. הוא התקרב עליהם, ותפס בסנטרו של פרסי. פרסי הרגיש משהו שורף בצווארו. אנבת' הסתכלה. היה טבוע לפרסי את רונת השעבוד. זה לא היה טוב.

"קום על רגליך, חצוי. והלחם בקוסמים." אמר האיש. פרסי היה טבוע בכוחה של הרונה, והוא קם ורץ לעבר רון.

"לא, פרסי!" צעקה אנבת'. אי אפשר לבטוח בו עוד.

"אני מצטער, אנבת', אבל אדוני אומר לי." פרסי לקח מים ממי התהום וכיוון אותם לעבר רון. חלקיק שנייה לפני שהמים פגעו בו, ארבעת החברים האחרים נעלמו.

"פרסי... מה יהיה איתו?" שאלה אנבת' בדאגה.

"אנבת', אפשר לבטל קסם של רונה?" שאל הארי.

"לא, אבל אפשר קצת למעט את תפיסת הרונה על גופו של פרסי, אבל זה כרוך בתופעות לוואי מסוכנות, יותר גרועות אפילו ממוות."

"אנבת', אז נראה לי שאין ברירה... לפרסי יש כוח חזק, יחד עם וולדמורט הם ישמידו את כל העולם..."

"לא, הרמיוני, לא נעשה את זה, נכון? הוא חבר שלנו!" אנבת' הוצפה דמעות.

"אבל חייבים, אנבת', חייבים."

"בסדר, אבל תעשו את זה מהיר..." אנבת' קמה, ונתנה לדמעות לשטוף את פניה.

"ביי, פרסי..."