אהבה סודית

סקופריוס:
 התעוררתי באחוזה שלי לקריאה של סבתא שלי, נרקיסה. אבל אל תדאגו, איזו דרך טובה יותר להתעורר מאשר המשפט "ארוחת הבוקר מוכנה, סקורפיוס!" ?. התלבשתי, שטפתי פנים וירדתי למטה כדי לאכול עם המשפחה בסלון החדש, אחרי שכבר סבא לוציוס מכר את הרהיטים הישנים שעליהם ישבו אוכלי המוות (וגם וולדמורט עצמו) ורצחו קורבנות... בכל מקרה, כשירדתי הריח של החביתות והבשר היה מושלם וכך גם הטעם, "נו, אז היום אתה קונה את הספרים האחרונים שלך?" שאל סבא בזמן שחתך את הבשר לחתיכות קטנות. "כן," עניתי בסיפוק "היום גם אלבוס ורוז יקנו היום, אז אני אפגש איתם! או יותר נכון איתו..." אמרתי עם טיפה אכזבה, "איתו?" שאלה סבתא "ומה עם רוז ההיא? זאת אותה רוז שבהית עליה לפני שנה ברכבת?", "כן, זאת היא..." אישרתי "היא לעולם לא תצא איתי.". "תזכיר לי באיזה בית אתה?" שאל פתאום אבא, בטון משועשע.
"סלית'רין" השבתי.
"ואתה בבית השאפתנים ומדבר ככה? זה דיבור של האפלפאפים! עכשיו אנחנו יוצאים לשם ואתה תתחיל לדבר איתה!" הוא פקד בהתלהבות.
"אבל... אחרי הארוחה?" שאלה סבתא עם מגש של עוגות קדרה חמות מהתנור. "אחרי" השבנו אני, סבא ואבא ביחד והמשכנו לזלול עוגות קדירה ושאר קינוחים. אחרי הארוחה עליתי למעלה ולבשתי את הגלימה שקנו לי ליום ההולדת שהיה לי לפני חודש ונעצתי בתוך הגלימה את הסיכה החדשה שלי, שידעתי שתעזור לי עם רוז יותר מכל דבר אחר. אחרי שהתכוננתי וירדתי לקומת הקרקע לקחתי אבקת פלו ונכנסתי ראשון לאח, אמרתי (טוב... יותר צעקתי...) "סמטת דיאגון!" והשתגרתי משם לסמטה. בסמטה היו כרגיל כל קוסם ומכשפה שהתכוננו ללימודים בהוגורטס אבל עדיין היה קל לאתר את אלבוס ורוז: תתארו לכם שאתם באמצע ים של שחור וחום ופתאום יש אי של ג'ינג'ים... בגודל של אוסטרליה. אחרי חצי שעה של פילוסים בין אנשים וחנויות הצלחתי להגיע לאלבוס ולרוז, "היי אלבוס!" קראתי "מוכן לשנה האחרונה בהוגוורטס?", "סוף סוף!" הוא ענה בהתלהבות "אגב, רוז היא המדריכה הראשית. היא קיבלה את המכתב רק אתמול!". עוד לפני שהוא הצביע על רוז, ראיתי את הסיכה שנצצה על החזה שלה (ומצחיק מאוד, אני לא מתסכל לשם הרבה...) "לפחות עכשיו אנשים ידעו שעשיתי את זה בעצמי!" רוז אמרה בשמחה, "אני סוף סוף אוכל גם להיות הקפטנית של הנבחרת!". "כן," השבתי בחיוך " להיות קפטנית, מדריכה ראשית ולצאת איתי, מה את עוד צריכה?", החיוך של רוז נמחק עוד לפני שסיימתי את המשפט "מה זאת אומרת?" היא השיבה "אני לא יוצאת איתך!". "בינתיים לא, אבל את חייבת." אמרתי לה, מאושר מהידיעה שזאת אמת "את מבינה, אין לך ממש ברירה כי-" אפילו לא סיימתי לדבר וכבר 10 שרביטים הונפו לכיוון הראש שלי והרחוב הצפוף התפזר בבהלה כדי לצפות בזה ממקום בטוח. "אם אתה מאיים על הבת שלי-" אמרה הרמיוני, "יש לך עסק איתנו" השלים רון, "אל תקטע אותי" הרמיוני השיבה נרגזת. "מה בדיק קורה פה?" שאל סבא בכעס "שרת הקסמים מאיימת על הנכד שלי?", הרמיוני השיבה בזעם "לא לפני שהוא מנסה להכריח את הבת לצאת איתו!", "ו..?" הוא שאל אותה "הם חייבים לצאת, הרי הוא-", "הוא מה? מאלפוי?", "לא, אולי תפסיקי ותשימי לב לשנייה למה שקורה מסביבך, גריינג'ר?" התערב פתאום אבא "הוא המדריך הראשי!". 
"רגע, מה?" שאלה פתאום רוז, מבולבלת ומביטה עליי במשהו בין בהלה להתרשמות "אתה המדריך הראשי?", "כן," אמרתי וחשפתי את הסיכה שלי "ובגלל המסורת אנחנו נצא להוגסמיד... כאילו, לא חייבים להתנשק או משהו עם את לא רוצה.". "חוץ מזה," הוסיף טדי לופין, שזרועו הייתה כרוכה סביב ויקטואר ויזלי "אתם הולכים להתאהב אחד בשנייה, להינשא, להוליד ילדים ולחיות ביחד לא משנה מה יקרה!", "תסלח לי?!" רוז נבהלה ואמרה "מה זאת אומרת?", "אוי נו, את יודעת..." ענתה לה ויקטואר "זה הרי ידוע שמי שאין לו בני זוג לפני השנה השביעית כשהם נכנסים לתפקיד, הם אבודים מראש: לילי וג'יימס פוטר, פרסי ופנלופה ו... טוב, בכללי זה כולם מהמשפחה, אבל זה ידוע!", "ותראי, הם מסמיקים!" אמר טדי. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה רק מהמחשבה על זה שיש לי סיכוי ממשי עם רוז, וכשהרמת את הראש ראיתי שהסומק היה בגוון עדין, אבל זה גרם לה להראות עוד יותר יפה, אבל היא מיד התעשתה ואמרה "אמא, אני הולכת הביתה!" והלכה לכיוון האח שהייתה בהמשך הרחוב. הלכתי אחריה וכשהגענו לשם היא רטנה "תיתן לי קצת מרחב, סקור!", "סקור" הערתי לה "לא סקורפיוס או מאלפוי...", "אוי, סתום כבר!" היא אמרה, למרות שהיא הייתה בהחלט משועשעת מזה, "מה קרה? שאלתי "נגמרו לך המילים?", "הו," היא השיבה והניצוץ שהיה בעיניים שלה הבהיר לי שלא אהיה מסוגל להגיב לפני שהיא תפעל "אני אראה לך מי נשאר בלי מילים!". למרות שכבר ידעתי שכנראה יקרה עכשיו משהו יותר מוזר מכל מה שאדמיין, לא יכולתי להיות מוכן לריח הטהור של השמפו שלה שהציף לי את הנחיריים או למגע של הזרועות החמימות שלה ובטח שלא לשפתיים שלה שנגעו באלו שלי וגררו אותי לשוק מוחלט, רעד עבר בתוכי כשהיא ניתקה את הנשיקה. "רוז" לחשתי את שמה, מהופנט כמעט לגמרי מהחיוך שלה, שנייה לפני שחזרנו להתנשק, אבל הפעם נישקתי אותה בחזרה. "נו?" היא שאלה אותי עם חיוך "יש לך משהו להגיד?", "אהההה..." השבתי בהלם, ידעתי שהמשפחה שלה במרחק מטר מאיתנו אבל לא היה לי אכפת. "אימפרביוס כאב" היא לחשה כשהיא כיוונה את השרביט אל הלחי שלי ואז סטרה לה בשיא הכוח, משאירה סימנים אדומים על הלחי ואז היא כיוונה שוב את שרביטה ללחי שלי אבל הפעם היא לחשה "פיניטה" וביטלה את הלחש. "ושלא תנסה שוב להתקרב אליי, סקורפיוס מאלפוי!" היא צרחה כדי שלא יחשדו ובזמן שהמשפחה שלה באה לשם היא כבר נעלמה באח . "אתה אבוד מבחינתה, גבר" אמר לי אלבוס "אבוד", "לא," השבתי "זוכר את המפשעה שלי לפני שנה בדיוק? נראה לי שהיא מחבבת אותי עכשיו!". שנינו צחקנו והלכנו לגלידרייה, גם כדי לאכול אבל בעיקר בשביל לקחת קרח ללחי שלי... לא, אני רציני, יש לה מכות של חובטת!

תגובות יתקבלו בשמחה!

		הפרק הבא