שמעתם על הארי פוטר?

"היי- ירחוני! כמה זמן כבר לקח לך להגיע..."

"אוי, נו אל תתחצף קרניים. כאילו שאתה לא יותר טוב באיחורים- ולשים דגש על העשרים פעמים שאחרת רק מתחילת השנה".

"יופי, אנחנו רוצים כבר לראות למה קראת לנו בדחיפות!" צעק פיטר.

"טוב, טוב. הבנתי שאתם מעוצבנים." ענה ג'יימס.

"אני לא!" הגיב סיריוס ששכב בנוחות על הספה וצפה בטלוויזיה של המוגלגים. "המכשיר הזה יכול להיות ממש שימושי..."

"נו- אז חוץ ממך רך- כף- אתה תמיד בכיף שלך!" ענה בעוקצנות פיטר.

"טוב- אפשר כבר להתחיל?!" צעק ג'יימס.

"כן"

"לא"

"נו תתבגרו כבר זנב תולע ורך כף! אתם כמו סוורוס!" התעצבן רמוס. "ותתחיל אתה- קרניים."

"תסתכלו-" אמר ג'יימס והצביע על מכונה בצורת מלבן שטוח.

"מה זה אמור להיות? בגלל זה קראת לנו?"

"לא- חסה וחליל. רק תסתכלו מה יש בתוך המלבן". אמר ג'יימס.

פורטל הארי פוטר הישראלי

"ישראלי דווקא? לא יכלו לעשות את זה לונדואי?" עקץ סיריוס.

"שש. תסתכל מה כתוב".

אדון וגברת דַרְסְלִי, דיירי דרך פְּרִיוֶוט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי- ותודה ששאלתם.

"בבקשה".

לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה. מר דַרסְלי היה מנכ"ל של חברה בשם גְרַאנִינְגְס לייצור מקדחות. הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר 

"נטול צוואר? כמו ניק-כמעט-בלי-ראש?"

"רך כף!!"

למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי. גברת דַרסְלי היתה רזה ובלונדינית, ולה היה צוואר ארוך פי-שניים מהאורך המקובל, מה שהיה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה מעל גדרות כדי לרגל אחר השכנים שלה.

"וואו. האישה הזאת נתנה לי רעיון למתיחה."

"אתם יכולים להיות בשקט רגע? עוד לא הגיע החלק המעניין..." אמר ג'יימס.

לַדַרסְלים היה תינוק ששמו דַאדְלִי, ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו.

"כמוני" אמר סיריוס והצביע עליו.

דבר לא היה חסר לדַרסְלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שחייהם לא יהיו חיים ברגע שמישהו ישמע על משפחת פּוֹטֶר.

"ורק על זה אתם לא אומרים כלום, אה?!" צעק ג'יימס.

"תירגע- אנחנו רוצים לקרוא."

גברת פּוֹטר היתה אחותה של גברת דַרסְלי

"ללילי יש בכלל צוואר ארוך?"

"אין לי מושג. צריך לבדוק."

"וגם אם היא מציצה לשכנים- כי אם כן אני גם אתחיל להיות מתחרה שלך, קרניים"

"מצחיק" ענה ג'יימס.

אבל עברו שנים רבות מאז נפגשו לאחרונה. למעשה, גברת דַרסְלי נהגה להעמיד פנים כאילו בכלל אין לה אחות, כי אחותה ובעלה הכלומניק

"קרניים- רק בגלל זה לא שווה לך להיות בעלה!"

"למה? דווקא זה נשמע טוב ג'יימס הכלומניק..." אמר פיטר.

"חחחח- מצחיק. בואו נקרא כבר!" ענה ג'יימס בציניות.

היו האנשים הכי לא דַרסְליים בעולם

"יש בכלל מושג כזה- 'דרסלי'?"

הדַרסְלים הצטמררו מלחשוב מה יגידו השכנים אם יום אחד הפּוֹטרים יבואו לבקר ברחוב שלהם. הדַרסְלים ידעו שגם לַפּוֹטרים נולד ילד קטן

"איך היית קורא לו?"

"נו, נראה לך- זה ברור: 'ג'יימס המלך'"

אבל הם מעולם לא ראו אותו. הילד היה סיבה טובה נוספת להתרחק מהפּוֹטרים

"לגמרי. יש אלפי סיבות להתרחק מפוטר. לשם שינוי- הפורטל הזה צודק בכמה פרטים."

כשדַרסְלי ואשתו התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז בשמים המעוננים לכך שדברים מוזרים ומסתוריים עומדים להתרחש ברחבי המדינה. מר דַרסְלי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת

"יש בכלל עניבות מענינות?"

במיוחד לענוב לעבודה, וגברת דַרסְלי ריכלה בעליצות וניסתה להכריח את דאדְלי המצווח להיכנס לְכיסא התינוקות שלו. שניהם לא הבחינו בינשוף הזהוב הגדול שחלף ביעף על פני חלונם

"איך אי אפשר לא להבחין בינשוף? זה הקטע הכי מעניין ביום!"

בשעה שמונה וחצי נטל מר דַרסְלי את התיק שלו, הדביק נשיקה חפוזה על לחייה של גברת דַרסְלי וניסה לנשק לפרידה גם את דאדְלי, אבל לא הצליח, מפני שדאדְלי היה עסוק בלצרוח ולהעיף את ארוחת הבוקר שלו לכל הכיוונים. "איזה מתוק," התמוגג מר דַרסְלי ויצא מהבית. הוא נכנס למכונית ויצא מהחניה של מספר ארבע

"מספר ארבע? קראתם פעם את הספר 'אני מספר ארבע'?"

"האמת שזה נכון רך כף. אתה באמת מספר ארבע" גיחך פיטר.

רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר – חתולה מעיינת בְּמפה.

"זה בטוח מקגוונגל". אמר סיריוס.

לרגע אחד מר דַרסְלי לא עיכל את מה שראו עיניו – אך מייד הוא הסב את ראשו להביט שנית. בפינת דרך פְּריוֶוט אכן עמדה חתולה מנומרת, אבל שום זֵכר למפה לא נראה. מה עלה על דעתו? זו בטח היתה מין טעות אופטית. דַרסְלי מיצמץ ובהה בחתולה. החתולה בהתה חזרה. ביציאה מהרחוב לכיוון העבודה דַרסְלי המשיך לעקוב אחרי החתולה בראי מכוניתו. הוא ראה איך החתולה קוראת בשלט שעליו כתוב דרך פְּרִיוֶוט. לא, לא קוראת בו, כי אם מסתכלת עליו – הרי חתולים אינם מסוגלים לקרוא, לא שלטים ולא מפות. מר דַרסְלי התנער קלות וחדל לחשוב על החתולה

"אוי אוי אוי... מוגלגים..."

בדרכו הָעירה הוא לא חשב על דבר מלבד על משלוח גדול של מקדחות שקיווה לקבל מאוחר יותר באותו יום. אבל בכניסה לָעיר המקדחות פרחו ממוחו. בזמן שעמד בפקקים של הבוקר, הוא לא היה יכול שלא להבחין במספרם הגדול של האנשים הלבושים באופן מוזר ביותר. אנשים עטויי גלימות

"מלא דמבלדורים!"

"זה סיוט- מה אתה מתלהב?!"

מר דַרסְלי לא סבל אנשים שהתלבשו בבגדים מוזרים – האופנות המטורפות של הצעירים! הוא שיער שזו איזו אופנה טיפשית חדשה. 

"אם הוא רק היה אומר את זה לדמבלדור..."

אצבעותיו תופפו בעצבנות על ההגה, ומבטו נפל על קבוצה של קוּקוּאים כאלה שעמדו ממש בקרבת מקום. ם התלחששו ביניהם בהתרגשות. מר דַרסְלי נזעם לגלות שלפחות שניים מהם לא היו כלל צעירים – מה, האיש ההוא שם נראה מבוגר אפילו יותר ממנו, והוא עוטה גלימה בצבע ירוק-איזמרגד! איזו חוצפה! אבל אז עלה על דעתו של דַרסְלי שמדובר כנראה באיזו הצגה מטופשת. ברור שהאנשים האלה מנסים לגייס כספים לאיזושהי מטרה – כן, זה ההסבר

"אם ככה הוא חושב, אז כנראה שהאיש הזה ממש פוץ".

הפקק התקדם, ותוך דקות אחדות מר דַרסְלי הגיע לחניון של גראנינגְס. מחשבותיו נתונות שוב למקדחות. מר דַרסְלי נהג תמיד לשבת כשגבו מופנה אל החלון במשרדו שבקומה התשיעית. אלמלא כן, ודאי היה מתקשה עוד יותר להתרכז במחשבות על מקדחות באותו בוקר. הוא לא ראה את הינשופים שעפו הלוך ושוב לאור היום, למרות שאנשים ברחוב דווקא הבחינו בהם. הם הצביעו והסתכלו פעורי-פה כשינשוף אחר ינשוף חלפו בתעופה מעל לראשיהם. מרביתם לא זכו לראות ינשוף קודם לכן אפילו בלילה. על מר דַרסְלי, לעומתם, עבר בוקר שיגרתי ונטול-ינשופים לגמרי

"איך אפשר להעביר יום בלי נשופים?"

"ככה זה מוגלגים- ירחוני. מוזרים כמונו."

הוא צעק על חמישה אנשים שונים. הוא ניהל כמה שיחות טלפון חשובות וצעק עוד קצת.

"ממש רומם לי את המצב רוח לעבוד שם".

מצב-רוחו היה מצוין עד להפסקת הצהריים, כשהחליט לצאת ולהתרענן מעט בטיול אל הצד השני של הרחוב, כדי לקנות לו לחמנייה במאפייה ממול. הוא שכח לגמרי מהאנשים בגלימות, עד אשר חלף על פני קבוצה כזאת שעמדה סמוך למאפייה. הוא הביט בהם בכעס. הוא לא ידע למה, אבל האנשים האלה גרמו לו להרגיש אי-נוחות מסוימת. גם החבורה הזאת התלחששה לה בהתרגשות, והוא לא ראה אצלם אפילו קוּפּת תרומות אחת לרפואה. כשחלף על פניהם שוב בדרכו חזרה, מחזיק סופגנייה שמנה בתוך שׂקית, הוא קלט כמה מילים משיחתם

"רק כמה...?"

"הפּוֹטֶרים, נכון, ככה שמעתי –" "כן, הבן שלהם, הַארִי –" 

"לא. אז לבן שלך לא יקראו 'גיימס המלך'".

"הארי????? קרניים, נפל לך איזה שרביט בראש."

מר דַרסְלי נעמד במקום

"אבל רואה? קוראים לו הארי אבל הוא סלב. ששומעים את שמו כולם נעצרים במקום!"

הפחד הציף אותו

"קרניים- מסלבים פוחדים?"

הוא הִפנה מבטו שוב לעבר המלחששים כאילו רצה להגיד להם משהו, אבל התחרט ברגע האחרון. הוא חצה את הכביש כמו טיל, מיהר אל משרדו, גער במזכירה שלא תפריע לו, זינק אל הטלפון וכמעט שסיים לחייג את מספר הטלפון שלו בבית כששינה לבסוף את דעתו. הוא השיב את השפופרת על כנהּ וליטף את השפם שלו, מהרהר... לא, זו סתם איוולת מצידו. פּוֹטר זה לא שֵׁם כל-כך יוצא-דופן. הוא היה משוכנע שיש הרבה אנשים בשם פּוֹטר, שיש להם בן שקוראים לו הארי. ולמען האמת, הוא בכלל לא בטוח שלאחיין שלו קוראים הארי. הוא אף פעם אפילו לא ראה את הילד. אולי קוראים לו הארְווי. או הארוֹלד.

"ליד השמות האלה 'הארי' נשמע לי דווקא שם נורמלי."

וזהו לעכשיו! זאת עבודה מאוד קשה להעתיק את כל מה שבפרק. 

מקווה לתגובות!