לא רציתי לראות את זה

לא רציתי לראות את זה. אני רציתי לברוח משם ולא לראות כלום. כל התוכנית הייתה במוחי, הכוח היה בידי, אבל הפה פלט כמה דברים. כמה דברים לא כל כך טובים. 

ההרס הזה יסמן אותי במשך כל חיי, על מצחי. כולם יראו שבגדתי בהם, שלא באמת הייתי שלמה איתם.

ואני יודעת שזה נכון.

אני יודעת יותר מכל אדם אחר שזה נכון. כל אדם אחר וטוב לב היה סולח, לא כמוני.

אילו רק לא הייתי רייבנקלואית, והייתי חושבת שהכל בידי...

אז לא הייתי נותנת לאהובי לזנוח ממני. אז גם השני היה אוהב אותי. אז לא היה מתקיים כל ההרס הזה.

אני נותנת לגוף שלי לצנוח אותי. אני לא רוצה עוד להתקיים.

אני רואה במטושטש גופות של אנשים אהובים נופלים קורבנות. הם נפלו קורבנות ללורד, ללורד שהייתה תוכנית מנצחת.

האומנם?

התכנית לא הייתה שלו.

התכנית הייתה שלי.

התכנית שהרסה את כל ימי וחיי בעולם. לא רק שלי. של כל העולם.

וזה, רק בגלל טעות אחת קטנה. שלא הייתה באשמתי.

מדוע?

זאת איני עדיין יודעת.

אני לא בטוחה בכל דבר שאני חושבת עליו. אני לא בטוחה בשום דבר שאני עושה.

אני אפילו לא בטוחה במוות הקרב ובא.

אני רציתי למות. רציתי למות בקרב שאותו אני הבאתי. אך המוות ברח ממני. כאילו אני הגבירה שלו.

כי זה נכון.

אני ניצחתי את המוות. אני יכולתי לשלוט עליו...

אבל עכשיו הוא בורח ממני. אני הייתי גבירה נוראה, אני יודעת. למדתי הרבה בחיי, ועכשיו אני יודעת שהגיע הרגע שלי למות.

אבל המוות לא בא. הוא לא רוצה לשים קץ לחיי.

הוא רוצה לנצח אותי באותה תוכנית שאני ניצחתי אותו.

תוכנית שרק אני והוא יודע. שיחקנו בה ביחד שהיינו קטנים.

עד שהוא הפך ל...

מוות.

הוא היה ילד בלונדיני, עיניים כחולות. הוא ואני היינו המקובלים בכיתה. רכבנו כל יום על סוסים, והרגשנו חופשיים כל כך.

חשבנו שאנחנו יכולים לנצח הכל.

ואז הוא הפך למוות.

מאז שהוא הפך למוות, הוא אמר לעצמו שבועה: 'אני אגן על צ'ו בכל מחיר".

והוא לא נתן לי למות. אני יודעת שהמוות כלא את נשמתו.

אז אני התחלתי להתבגר, וטרפתי את המוות.

ציוויתי עליו מה לעשות.

לשמר את חיי.

אז הוא שומר על פקודה זאת עד היום.

עד היום מלפני אלפיים חמשת אלפים תשע מאות תשעים ותשע.

זאת אני, צ'ו צ'אנג- בת ששת אלפים שנים.