אהבה

הפאנפיק מכיל סלאש!

וולדמורט הסתובב במקומו, מנסה למצוא את בית הפוטרים. הוא ראה את ביתם, נכנס לתוך הגן המהודר והיפה עם שלל הפרחים היפים. הדבר עניין אותו ומצא חן בעיניו, אבל לא לזה הוא בא. הוא נכנס לביתם, זקוף גב ומוכן עם שרביט בהיכון.

הוא ראה את ג'יימס פוטר, בלי שרביט ובלי כל הגנה, חוסם את הכניסה לפרוזדור. הוא צחק בקול קר וחסר רחמים וצעק: "אבדה קדברה!" מיד יצא משרביטו המונף קרן ירוקה כמו ברקת שפגעה בפוטר שנפל לרצפה ללא רוח חיים. הוא עלה בפרוזדור, מחפש את חדרו של הפעוט הקטן ושמע קול של בכי וצעקה מהחדר שבסוף המסדרון. הוא נכנס לחדר הקטן וראה את לילי פוטר מגינה על הפעוט הקטן  ושהיא ראתה אותי היא החלה לפרוץ בבכי מר וביקשה בקול עצוב וחלש שאחוס על הילד. הלורד וולדמורט צחק בקול רם וענה: " תתרחקי מהילד"

"בבקשה לא את הארי! רק לא את הארי! תהרוג אותי במקומו!"

"זוזי הצידה ילדה טיפשה!" 

"רחמים! בבקשה, רחמים!"

"אבדה קדברה!" צעק וולדמורט בקול רם. לאחר שהרג את לילי פנה אל הארי הקטן שחשב שעוד רגע אימו תקום מהרצפה ותחייך אליו ושאביו יוריד את התחפושת, אבל כאשר הבין שזה לא עומד לבוא פרץ בבכי רם. וולדמורט התמלא רחמים למראה הילד הבוכה והסובל אבל היה חייב להשלים את עבודתו, הוא השתלט על עצמו ואמר כמעט בלחישה "אבדה קדברה". מאחר שלא התכוון לכך הקללה חזרה לעברו ופגעה בו, הוא ראה איך הארי ממשיך לבכות בתוך הבית קורס והבין שהוא מחבב את הילד הקטן ומצטער על מה שעשה רק לפני רגעים אחדים.

             שנה שביעית, הקרב על הוגוורטס:

וולדמורט ישב עם אוכלי המוות כמצפה להארי, אף אחד לא ידע על אהבתו לקטן חוץ ממנו עצמו. הוא קיווה שהוא עצמו ימות כאשר ינסה להרוג את הארי כמו באותו יום גורלי, אבל הארי בא בסוף ואמר לוולדמורט: "אתה לא תהרוג יותר אף אחד, זה רק אני ואתה עכשיו." והוא הבין שכאשר נתן להארי את צלקתו הוא התחיל לאהוב אותו. כל השנים הללו הוא אהב את הארי ולא סיפר את זה לאף אחד, אפילו לא לעצמו. בסוף הקרב אחרי שבלטריקס מתה הוא ניסה להראות להארי שהוא מצטער, ובגלל זה הקללה לא עבדה וחזרה אליו אבל הוא הוחזק בחיים בזכות ההורקרוקס האחרון שיצר, הוא עצמו היה ההורקרוקס שלו. וכאשר שמו אותו בחדר אחר היה לו מספיק זמן כדי לקום וללכת להארי, לזכות במבטו ולזכות בנשיקתו.