ציוני בגרות

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג

"ילד!" שאג קולו של הדוד ורנון מאחורי הדלת הנעולה. "קום כבר!"

הארי רטן ומשך את השמיכה מעל ראשו. "למה?"

"יש במטבח איזה... איזה..."

הארי הניח שהמילה שאותה דודו מחפש קשורה לקוסמים.

"ינשוף שעומד שם כבר שעה ולא מוכן לזוז!"

הוא צדק.

"בסדר, אני בא!" הוא רטן שוב.

הארי קם, התלבש וירד במדרגות. הוא גילה לילית חומה עומדת בסבלנות על מסעד אחד הכיסאות במטבח, והבחין שדאדלי הקפיד לשבת על הכיסא המרוחק ביותר ממנה.

הוא התיר את המכתב מרגל הלילית ושיחרר אותה לדרכה. כשהוא פנה להביט במכתב הוא הופתע לראות את סמל הוגוורטס על המעטפה הגדולה מהרגיל.

"אני הולך לעבודה." רטן הדוד ורנון.

הארי חיכה שקול התנעת המכונית יישמע, ואז הוא התיישב ופתח את המעטפה. גיליון הציונים שבפנים ללא ספק הפתיע אותו. הוא לגמרי שכח מהבגרויות, או מהציונים שלהן.

הוא סקר את הציונים בעיניו – בסך הכל טוב. כלומר, הוא תמיד ידע שהוא ייכשל בגילוי עתידות ו- הבל נשימתו של דאדלי על עורפו קטע את מחשבותיו.

הארי הסתובב בחדות ודאדלי קפץ.

"מה?" שאל הארי בתוקפנות.

הדודה פטוניה הטיחה כף בסיר שמולה על הכיריים.

"אני... בסך הכל..." דאדלי מלמל, עיניו מושפלות. "רציתי לדעת..." הארי חיכה. "מה לומדים בבית ספר שלך." סיים בן-דודו לבסוף.

"אה," אמר הארי, מופתע מהעניין הפתאומי שדאדלי הפגין בעולם הקוסמים. "טוב, אז... תראה," הוא הגיש לו את גיליון הציונים.

עיניו המימיות של דאדלי נעו באיטיות, חוזרות מדי פעם לראש העמוד, שם נכתבו משמעויות הציונים.

"אז אתה תלמיד ממוצע," סיכם דאדלי.

"כן, כנראה," השיב הארי.

"אבל אתה ממש טוב בהתגוננות מפני כוחות האופל,"

הארי משך בכתפיו.

"מה לומדים בזה בכלל?" שאל דאדלי אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה.

"טוב..." התחיל הארי, תוהה איך עליו להסביר למוגל מה לומדים בהוגוורטס. "כל מיני לחשים של התגוננות, יצורי אופל ואיך להיפטר מהם, דברים כאלה."

"למה אתה טוב בזה במיוחד?" שאל דאדלי. "זה... זה בגלל מי ש-שרצח את ההורים שלך?"

הארי חייך מעט, נזכר באירועי השנים הקודמות ובצ"ד. "גם," הוא אמר. "וגם העובדה שהקמתי קבוצה מחתרתית ללימוד התגוננות מפני כוחות האופל." הוא חיכה שהמילים יחלחלו למוחו של דאדלי.

"אבל למה?" שאל בן-דודו בפרצוף מבועת. "אסור היה לכם ללמוד?"

"במידה מסוימת, לא."

פרצופו של דאדלי הראה שהוא לא בדיוק הבין.

"תאר לעצמך שהמורה שלך לאגרוף," הארי השתמש בדוגמה הלקוחה מעולמו של דאדלי. "היה נותן לך ספר על תיאורית האגרוף, ואומר לך שאסור לך להתאגרף, ושאם תלמד את התיאוריה מספיק טוב תוכל לנצח בתחרות שתתקיים בסוף השנה." הארי לא היה בטוח אם הבעת הסלידה שהופיעה על פרצופו של דאדלי נבעה מהאיסור על התאגרפות או מהצורך לקרוא. "מורה כזאת הייתה לנו שנה שעברה."

"זה נוראי," הצטמרר דאדלי.

"נכון מאוד," הסכים הארי.

"ו... מה זה טיפול בחיות פלא?"

"מה שזה נשמע," חייך הארי. "למרות שהמורה שלנו פיתח חיבה למפלצות על גבי יצורים תמימים."

דאדלי עצם את עיניו בחוזקה. "הוא... הוא הביא לכם סוהר-סוהרסנים?" שאל כשפקח אותן.

הארי הרצין. "לא, כאלה גם הוא לא היה מביא לנו."

"ו... ומה זה שיקויים?"

"נוזלים קסומים שמשמשים קוסמים ומכשפות בכל מיני מצבים," אמר קולה של הדודה פטוניה לפני שהארי הספיק לפתוח את הפה. "או לפחות, ככה לילי אמרה לי."

היא התיישבה בצדו השני של הארי, מנגבת את ידיה במגבת ירוקה.

"דודה פטוניה?" שאל הארי בתדהמה. זו הייתה הפעם השנייה שהוא מצא אותה בקיאה במושגים מעולם הקוסמים.

"אני ולילי היינו לפעמים חברות טובות מאוד," מלמלה פטוניה. "היא לימדה אותי דברים שהיא למדה בבית ספר, וסיפרה לי על החוויות שלה שם. היא מאוד אהבה שיקויים."

"למה אף פעם לא אמרת לי?" שאל הארי, עדיין נדהם.

הדודה פטוניה נעה באי נוחות. ומלמלה משהו לא ברור.

"מה?"

"לא משנה. אולי תספר לנו על תולדות הקסם?" לחשה פטוניה.

"זה... בסך הכל שיעור היסטוריה," התעשת הארי. "משעמם כמו כל שיעור היסטוריה רגיל, חוץ מהעובדה שהמורה הוא רוח רפאים."

"רוח רפאים?" נרעד דאדלי. "יש כזה דבר?"

"תתפלא," השיב הארי. "קיימים הרבה דברים שהמוגלגים לא מודעים אליהם."

"כמו מה?" שאלה פטוניה.

הארי חשב קצת. "זוכרים את הלילה שבו גיליתי שאני קוסם?"

שניהם הנהנו באיטיות. ידו של דאדלי התגנבה אל ישבנו, כנראה לזכר זנב החזיר שצמח לו באותו לילה.

"זוכרים את האגריד?"

פניו של דאדלי התעוותו בפחד מהזיכרון.

"האיש הענק?" שאלה הדודה פטוניה.

הארי הנהן. "אמא שלו היתה ענקית. ושנה שעברה הוא יצא לחפש עוד ענקים."

"הם... הם כמוהו?" רעד דאדלי.

"יותר גדולים, אבל הסיכוי לפגוש אחד כזה הוא יחסית נמוך בשביל מוגל."

נראה היה שהוקל לדאדלי. "מה זה אסטרונומיה? כמו אסטרונומיה שלנו?"

"כן, זה בערך אותו הדבר." ענה הארי, ותהה לעצמו מה יחשוב הדוד ורנון על השאלות האלה של בנו ואשתו. הוא בטח יזרוק אותם מהבית אם הוא יגלה, חשב הארי בגיחוך.

"ומה לומדים בלחשים?" התעניינה פטוניה.

"מה שזה נשמע," ענה הארי. "לחשים שונים ושימושיים לחייו של קוסם."

"כמו?" שאל דאדלי, פניו הרחבות לובשות הבעה מסוקרנת.

"לחשי הרחפה," הביא הארי דוגמה ששימשה אותו רבות. "לחשים מעלימים, מאטים, לחשים לזימון, לפתיחת דלתות, להגדלה והקטנה. להמון דברים."

"נשמע שיש לכם חיים ממש קלים," חייכה פטוניה. "כל היום אתם פשוט יושבים ומנופפים בשרביט, והכל קורה."

הארי חייך. "טכנית, זה בערך מה שאמור לקרות. אבל וולדמורט-" הוא ציין לעצמו במוחו איך הם לא הגיבו, וזה היה משונה. "-חזר, ולכן לאף אחד לא יהיו חיים קלים עד שהוא יובס."

"מי שהרג את ההרים שלך?" דאדלי נראה כאילו הוא עומד להתעלף מרוב פחד. הארי חשב שדאדלי פחד מספיק בשביל יום אחד.

"כן."

השתררה שתיקה לכמה דקות.

"מה לומדים בשינויי צורה?"

"איך לשנות צורות של דברים," הארי הרגיש עייף פתאום. "איך לשנות חפצים לחפצים אחרים, חפצים לבעלי חיים, בעלי חיים לחפצים, ובעלי חיים לבעלי חיים אחרים."

"זה דווקא נשמע מאוד מעניין," העירה פטוניה.

הארי משך בכתפיו. "כל אחד והטעם שלו," הוא לא האמין שהוא אומר את זה לאישה שניסתה להוציא ממנו את הקסם בכוח.

הם המשיכו לשבת במטבח בשתיקה, עד שדאדלי שאל שאלה אחרונה.

"ו... מה זה גילוי עתידות?"

"את זה, דאדלי," הארי חייך. "גם אני לא יודע."