דובי

גופו מוטל עליי, ידיו רפויות ועיניו הענקיות נועצות בי מבט ריק, חסר חיים. אני מנסה לדמיין שהוא עוד מעט ייתעורר ויחבק אותי עם גופו הקטן אבל לא, דובי לא כזה.

הוא היה עושה הכל בשבילי לא משנה מה המחיר, גם אם כשהמחיר הזה הוא חייו.

אני נזכר בהתחלה, כאשר הוא הגיח משום מקום בבית דודתי וניסה למנוע ממני להגיע והגוורסט הוא ניסה לפצוע אותי כדי להציל אותי, אז כעסתי עליו אבל היום אני מעריך אותו.

הזיכרונות והדמעות עולים לי, מפרקים אותי מבפנים אני מסתכל שוב על גופו ועל הפצע שבבטנו, אני לא מסוגל אז אני עוצם את עיניי ונותן לזיכרונות לצוף, ככה סתם. אני חושב שכאשר מתאבלים על מישהו לפעמים לא צריך משהו המוני או ראוותני, רק לתת לגוף לכאוב בדרך שלו.

דובי, כאשר נתתי לו גרב, מעשה פשוט כל כך בעיניי אבל רב ערך בעיניו קניתי את עולמו והוא היה מאושר. כל כך הגיע לו על כל הדברים שעשה, הגרב השחורה שלי הייתה שווה  את זה.

דובי אמר שהוא נאמן לי ולחבריי עד סוף חיי ומוכן להקריב את חייו בשבילינו, לא חשבתי שייקח את זה רחוק מדי. אז לא חשבתי שאגיע לסיטואציה הזאת, הדמעות כבר חונקות אותי, ואני נותן להן לרדת, הן מרטיבות את לחיי ומטפטפות על השק אשר עוטף את גופו.

אני זועק, זועק לשמיים, שמישהו יבין את כאבי, חוויתי הרבה פרידות ומוות אבל בכל זאת אני לא מבין דווקא הפרידה הזאתי היא הכואבת מכל. אני מרוקן את הראש שלי ממחשבות ובוהה בגופתו, מחבק אותו חזק ונותן לכעס להתפשט בכל גופי אני משכיב את גופתו על הקרקע וחופר בכל הכח אני יודע שאני לא צריך לחפור הרבה אבל בכל חפירה אני מוציא קצת עצב שמשחרר את גופי.

אני מביט בפעם האחרונה בדובי, מחבק אותו ולא אכפת לי שחלק מהדם שלא הספיק להתייבש מהפצע שלו מלכלך את חולצתי אני נועץ עוד מבט בפניו לפני שלונה סוגרת את עיניו בפעם האחרונה ומזיל דמעה אחרונה, זהו אני צריך להתגבר.

אני עוטף את גופו ומכניס את הגופה לחול אני זועק שוב, אני לא מסוגל לראות אותו ככה, אני אוטם מהר את החור עם עוד חול. וכותב על החול "דובי".

אני מתיישב ליד על החול וחושב, עכשיו עליי להתרומם.

יש משהו אחד שעדיין לא הבנתי והוא למה מלחמה ארורה כל כך גובה חיים של חפים מפשע, כמו דובי שעכשיו קברתי. אני מקבל החלטה, לא ייגבו יותר חיים של חפים מפשע, משני הצדדים.