המורה לשיקויים - דרארי

היי חברה!

אני ממש מקווה שאהבתם בנתיים את הפאנפיק :)

אני גם מקווה שיהיה לכם פסח כשר ושמח, אני אעלה יותר פרקים בקרוב!

לגבי התגובה בפרק הראשון, כן אני זו מעיין, נעים מאוד. הפאנפיק הזה גם מפורסם במשתמש שלי בוואטפד, מי שרוצה לקרוא אותו כבר במלואו :)

קריאה מהנה :)

אתם מאמינים עליו? שאני אעשה שיעורים פרטיים? בעצם, עזבו את זה. יותר חשוב שמדובר בפוטר הארור! מה הוא לעזאזל חשב?!"

דראקו מאלפוי במשך ה10 דקות האחרונות התהלך בחדרו ליד מיטתו הפרטית, והתלונן לחבריו, בלייז ודאפן.

"אני מתכוון, כל כך הרבה קורה לי השנה! בהתחלה ההורים שלי, ואז אדון האופל וגם סנייפ שלא יורד לי מהצוואר, אבל זה?"

בלייז ודאפן הסתכלו אחד על השני, לא בטוחים מה לומר.

בסופו של דבר, דיבר בלייז. "למה שלא תנצל את ההזדמנות כדי לעצבן אותו, ולענות אותו? אתה אוהב לראות אותו סובל." הציע בלייז כמו טיפש.

"אתה באמת טיפש או שאתה עושה את עצמך?" שאל דראקו בכובד ראש, מסתכל על בלייז שרק צחק צחוק עצבני ומובך.

"בכל מקרה, מתי מתחילים השיעורים הפרטיים?" שאל במהירות דאפן, כדי להסיח את דעתו של מאלפוי מבלייז.

דראקו נאנח, והסתובב לשולחנו, מסדר את ספריו.

"מחר בערב," ענה בעייפות.

"פרופסור סלגהורן יביא אותו לפה."

שני הבנים הרימו את גבותיהם.

"הוא הולך להביא אותו לפה?" שאל בלייז, ואותו המשיך דאפן, "לחדר שלך?"

דראקו הסתכל עליהם במבט בוער.

"נו! זה אחלה זמן לזיי-" בלייז פלט, אך דאפן מיד שם יד על פיו.

"לכמה זמן?" שאל דאפן, שוב על מנת להסיח את דעתו של מאלפוי.

"עד לרגע שבו אחשוב שהוא יכול להמשיך לבד," אמר.

"בעקרון, אני אמור גם לעזור לו עם שיעורי הבית." נאנח.

"זה לא פייר," המשיך.

"החיים לא פיירים," אמר דאפן.

"תתמודד עם זה."

דראקו שלח אליו מבט מוות, ואמר, "אני שנייה מלחתוך לך את הביצים."

~

"אתה בטוח הארי?" רון שאל.

"ובכן, אני לא יכול לשנות את דעת המורה, נכון?" אמר הארי בלגלגנות, וחזר לסיים את שיעורי הבית הארוכים שהביאה לו הפרופסור מקגונגול.

"למה לא?" שאל רון.

"עשית את זה כבר!"

"אני יודע," אמר הארי.

"אבל ממש אין לי כוח לעוד ריתוק. חוץ מזה, פרופסור סלגהורן צודק. אני צריך להעלות את הציונים שלי." אמר בפשטות.

"ואם זה כולל שיעורים פרטיים עם מאלפוי המסריח..אני מוכן." אמר בלית ברירה.

פניו של רון הבזיקו בהבנה.

"אוקיי חבר," אמר, וטפח להארי על השכם.

"אבל תזכור שאם אתה רוצה שאני אחתוך לו אוזן או שאתן לו מכה בביצים-"

"אני יודע רון." הארי צחק.

"אזכור את זה," חייך אליו.

הארי סגר את הספר, מכניס את דפיו וסיכומים לבפנים, ושם את הכל ביחד בצד.

"כדאי שאלך כבר. אני לא רוצה שהשטן יחכה יותר מידי," אמר הארי ונאנח.

"אל תחכו לי.. לא יודע מתי אחזור," הוסיף.

הוא קם, לקח את גלימת ההיעלמות שהייתה שייכת לאביו, שם מעליו, ויצא, תוך כדי שרון קורא אליו "בהצלחה חבר!"

רון נאנח ונשען לאחור על הספה הנוחה והאדומה, שהייתה צבועה בצבעי גריפינדור.

הוא כחכח בגרונו, וראה שהרמיוני הגיעה.

"הארי הלך?" שאלה לפניי שתפסה לידו מקום, ולקחה את הנביא היומי לידיה.

"כן," רון ענה.

"למה?"

"רציתי לאחל לו בהצלחה," אמרה באדישות, מעיינת בחדשות היום.

"הוא אמר שהוא לא יודע מתי יחזור, אז שלא נחכה לו." אמר רון.

הרמיוני דפקה לו מבט, וזרקה את העיתון על שולחן העץ.

"אני דואג לגביו, 'מיוני." אמר רון, מביט בעיניה.

"אני יודעת.." אמר, ונשענה לאחור.

"מאז מה שקרה עם סיריוס וההוא שאין לנקוב-"

"אני יודעת רון." קטעה אותו.

"הוא גם לא ישן כל כל טוב לאחרונה." הוסיף.

"אני יודעת."

"וגם לא אוכל כל כך הרבה.."

"יודעת.."

"ו-"

"רון!" הרמיוני קטעה אותו.

"כל מה שאמרת, אני יודעת!" אמרה, בפרצוף מדוכדך, ורון חזר להביט בשיימוס שרק דיבר על שובו של זה שאין לנקוב בשמו, כאילו שלא מדברים על זה מספיק.

~~

הארי פתח באיטיות את הדלת שהשמיעה צליל צרוד של זיקנה, בפתיחה חדרו של סלגהורן.

פרופסור סלגהורן ישב על כיסא, עם משקפיים התלויות על גשר אפו, וקרא מאמר כלשהו.

"פרופסור?' הארי שאל, לוקח צעד קדימה.

"אה, הארי." אמר סלגהורן בחביבות, מסתכל על תלמידו המפורסם משנה השישית.

היה זה ידוע שסלגהורן מחבב מאוד את המפורסמים בבית הספר לכישוף ולקוסמות, הוגוורטס.

קשרים נחשבו אצלו רמה ראשונה, וסדר העדיפויות שלו היה מעט משונה למורה.

"אני מניח שבאת על מנת שאקח אותך למאלפוי, כדי שתוכלו ללמוד?"

"כן, אדוני." ענה הארי, באופן אוטומטי.

"בסדר בני," אמר סלגהורן, והתרווח כשקם מכסאו במאמץ.

כנראה שישב שם כמה שעות טובות, כך חשב הארי.

"אני מניח שזה טוב שאתה קצת מוציא אותי מהקריאה הזו," אמר באנחה.

הארי לא ענה.

"קדימה יקירי, בוא נצא." אמר סלגהורן, והוביל את הארי החוצה.

הארי עקב אחריו בדממה, אך הבין כי הם הולכים לצד המנוגד לאזור בו נמצא בית סלית'רין, או אפילו הספרייה.

"אדוני?" הארי שאל, מעט מבולבל, אך עדין בטוח בסלגהורן.

"לאן אנחנו הולכים? חשבתי שמאלפוי ילמד אותי בחדרו?" אמר, בצורת שאלה.

"לא, לא בני," אמר סלגהורן כשהמשיך ללכת.

"אני לוקח אותך לחדרי הפרטי של מאלפוי."

הארי כיווץ את גבותיו. מה זה אומר? מאלפוי לא גר בטירה?

"אני עדיין לא מבין אדוני. מאלפוי לא גר בחדר בבית סלית'רין?" שאל.

סלגהורן עצר.

"הו, ילד יקר! וחשבתי שאתה יודע-כל! מזמן חשבו דמבלדור וסנייפ להעביר את מאלפוי לחדר משלו. הם אומרים שזה יותר בטוח." הסביר בקצרה.

רגע מה?

יותר בטוח?

מה זה אומר?

חשב הארי, ומיליון שאלות צצו במוחו.

אבל הוא זה שצריך לשמור עליו, לא מאלפוי!

הארי המשיך ללכת, והבין שמרגע לרגע הוא רק נעשה יותר עצבני.

הארי התפתה לשאול למה מגיע למאלפוי חדר משלו, אבל מניסיון הוא ידע שלא יקבל תשובות, אז העדיף לשתוק.

"הנה," אמר סלגהורן, ונעצר מול דלת עליה תמונה גדולה שבתוכה עמד גבר דיי מבוגר, עם בגדים של סלית'רין ושיער מאפיר.

"רבותיי," אמר הבחור שבתמונה.

"אני הוא סלאזר סלית'רין," אמר, והארי מעט התפעל, אך חזר במהירות לעשתונותיו.

"מה רצונכם?" שאל.

הארי ניסה כמה שפחות להתפעל.

אז זה הוא סלית'רין המפורסם..

חשב הארי.

"הארי כאן בא על מנת לעבור שיעורים פרטיים עם מר.מאלפוי," אמר סלגהורן בנשיפה קלה.

"הלילה השיעור הראשון שלהם."

"ממ.." אמר סלית'רין, בוחן את הארי.

"הארי פוטר, אני משער?"

"כן אדוני," אמר הארי, מופתע לטובה מקולו שלא בגד בו, על עצם העובדה שהרגיש כמו קצפת נמסה בפנים.

"ובכן," אמר סלאזר.

"תמיד הערכתי את האומץ שלך, מר.פוטר, אם כי לא פעם נכנסת לצרות בגללו."

הארי לא ידע איך להגיב. בזה הרגע אחד ממייסדי בית הספר בו לומד החמיא לו!

"ת-תודה," הוא הצליח לגמגם, אך קולו נשאר יציב. 

סלאזר סלית'רין הנהן לעברם, ובקול פקיעה קלה נפתחה הדלת ונשמע קולו של סלאזר אומר, "ולהבא פוטר, הסיסמא היא "מטאטא הכסף".

הארי הנהן, ונכנס פנימה. 

דראקו פסע הלוך ושוב בחדר, מביט שוב ובודק שהכל קשורה. הוא חזר שוב על המילים שרצה לומר לו, ואיך תיכנן להעביר את השיעור, אבל משום מה הרגיש שברגע שיראה אותו, ישכח הכל.

למה שהוא יהיה כל כך לחוץ לגבי הארי פוטר?

הו כן.

בגלל שהיה פאקינג מאוהב בו כבר מהשנה השלישית. זה למה.

ואם נתחשב בעובדה שהארי שנא אותו, דיי מותר לו להיות בלחץ.

דראקו כחכ בגרונו שוב ושוב, והניד את ראשו.

יהיה בסדר

המשיך ואמר לעצמו.

יהיה טוב

הוא הלך לסלון של חדרו הגדול, למקרה שפוטר ייכנס ולא ימצא את עצמו.

הוא התחיל להסתובב ותוך כדי ללחוש לעצמו מה הוא מתכוון לומר, ומה בתוכנית.

הוא קפא כאשר הרגיש זוג עיניים שמביטות בו, והבין שהן שייכות לפוטר.

שיט.

לאחר שלקח נשימה עמוקה, הצליח לחלץ משפתיו,"פוטר." , כפי שתמיד קרא לו.

"מאלפוי," ענה בחזרה, ודראקו מאלפוי, שכח ללא ספק את כל מה שהתאמן עליו בשעתיים האחרונות. הכל היה כלא היה.

____ 

ממש ממש ממש מקווה שאהבתם!

לקח לי מלא זמן, אבל זה יצא מושלם :*

פרק נוסף יעלה בקרוב. מה אתם חושבים עד עכשיו? מצפה לתגובות :)

אוהבת המונים!

נשיקות :******* 

הפרק הקודם		הפרק הבא