לא יודעת איך לקרוא לזה:)

טוב אני יודעת שזה לא בדיוק פאנפיק... 

זה די ארוך, אבל לא נורא=)

בוקר. צ'ארלי מיצמץ קלות לנוכח בוהק השמש המסנוורת ומיד עצם את עיניו בחזרה, מתכונן לגרוע מכל. אבל הקריאות הרגילות של אמא מהמטבח לא באו. מרוב סקרנות צ'ארלי החליט לעזוב את המיטה הנעימה והבטוחה שלו וללכת לבדוק מה קורה. הוא ירד מהמיטה וצעד ברגליים יחפות לכיוון המטבח. בדרך עצר ליד החדר של  אחותו הגדולה, לינדי. "פססט." לחש. לינדי זעה קלות במיטתה. "פססט. לינדי!" צ'ארלי הגביר את קולו. לינדי קמה בהבעה ישנונית. "מהקורהפה?" מלמלה והפנתה את מבטה לכל עבר. "אהה.זה אתה." היא אמרה כשראתה את צ'ארלי ושמטה את ראשה בחזרה על המיטה. צ'ארלי התגנב לתוך חדרה ואמר:"לינדי, את שמה לב למשהו מוזר?" לינדי הסתובבה בחזרה אליו. "לא, למה?" שאלה בכעס. "ובמקרה שלא שמת לב, אתה מפריע לי לישון. אז לילה טוב, צ'ארלי." והסתובבה במיטתה שוב אל הכיוון השני. "לינדי! תקשיבי!" קרא צ'ארלי בייאוש. "את לא שמה לב? –  אמא לא מעירה אותנו, והשעה כבר שבע ורבע!"  לינדי התיישבה בקפיצה במיטתה, והפעם נראתה עירנית לחלוטין. "זו באמת חריגה קלה מהמסורת..." אמרה באיטיות, אפילו בלי להעיף מבט אל צ'ארלי. "בוא נלך לבדוק." היא השחילה את רגליה לזוג נעלי בית אדומות צמריריות ויצאה מהחדר בגניבה, כשצ'ארלי הולך אחריה. הם הגיעו למטבח. לא היה שם איש. "בואי נמשיך אל הסלון," אמר צ'ארלי לפני שלינדי תספיק להשחיל מילה ועבר לפניה את סף הדלת.  על הספה בסלון ישבה אמם, עיניה דומעות וכתפיה מחובקות על ידי ג'יין, האחות התאומה של צ'ארלי. בידה האחת החזיקה ג'יין מכתב מוכתם כולו בדמעות. גם היא מצמצה בעיניה כאילו היא מנסה לגרש דמעה. צ'ארלי שמע שאיפת אוויר מבוהלת מאחוריו. "מה קרה?" שאלה לינדי. "אבא." אמרה ג'יין בקול חנוק והושיטה להם את המכתב. צ'ארלי, בהיותו קטן וזריז בהרבה משתי אחיותיו, הצליח לתפוס את המכתב לפני שלינדי הספיקה לעשות דבר חוץ מלגעת בו, וקרא במהירות:

10\2\6

קייטי, לינדי, ג'יין וצ'ארלי היקרים,
מה שלומכם? אני מאוד מקווה שאתם בסדר. אצלי בעבודה הכל כרגיל.
יש לי משהו חשוב לספר לכם- דבר זה הינו מאוד מצער אותי, אך אני מפציר בכם להישאר חזקים. הינכם יודעים, כמובן, שבמעבדות ששייכות לחברה בעבודה שלנו ישנם ניסויים רבים, מגוונים ושונים.
לאחרונה מר פ.פולקיס, (שהוא, אגב, מדען מוכשר ביותר) הבוס שלנו בעבודה, החליט שהוא רוצה לחקור תופעה מסוימת באוויר.
הוא תיכנן משימה בשביל חמישה מהאנשים הטובים ביותר שיכול היה למצוא, כדי לחקור את אותה התופעה. אך לפני שבוע התברר שאחד מחמשת האנשים שהסכימו להתנדב למשימה הקשה חלה מאוד, ולא יוכל לקחת חלק בחקירה. לכן מר פ.פולקיס ביקש ממני לעשות לו טובה ולהחליף את האיש החמישי החסר. כמובן, זהו כבוד גדול בשבילי, אך מר פ.פולקיס הזהיר אותי שמשימה זו יכולה להיות מסוכנת. לכן, רק אומר לכם שהסכמתי לבצע את המשימה, ולכן תדעו שהכי הרבה זמן שאוכל להיעדר, וגם זה לא סביר במיוחד- זה חודש. אבל לדעתי אם אני אעדר עד חודש אז- טוב, כנראה שקרה לי משהו. אבל זה לא יקרה. אחזור בעוד שלושה שבועות, אל תדאגו לי.
אוהב מאוד מאוד,
אביכם תומס.

"נו, מה כל כך נורא?" שאל צ'ארלי כשגמר לקרוא את המכתב, וצפה בבלבול באחיותיו ובאמו הבוכיות. "אבא יחזור בעוד שלושה שבועות, הוא לא יחזור בעוד חודש! זה לא כאילו שאף פעם לא היה פרק זמן כזה שהוא נעדר ו-!" פתאום הוא נעצר, ופיו נפער לרווחה. הוא הסתכל על אמו, שהשיבה לו מבט עצוב ודומע. "אני-," הוא הניד בראשו בתדהמה. "אבא לא נמצא בבית כבר חודש,נכון?" לחש לאמו. היא הנהנה ופרצה שוב בדמעות. "אבל-אבל איך זה ייתכן? הרי-!" הוא התחיל לומר, אך אז לינדי עצרה אותו. "תסתכל על התאריך שכתוב על המכתב." אמרה בקול שקט והצביעה על התאריך.10\2\6. "זה היה לפני חודש!"  צ'ארלי הניע את מבטו בפראות מלינדי לג'יין ולאמו, ומאמו לג'יין וללינדי. "לא-לא יכול להיות! זה- לא קרה לאבא כלום!" הקול שלו נשמע מוזר, מפוחד ומבוהל וממש לא דומה לעצמו. ג'יין נעצה בו מבט של 'זה-מספיק-גרוע-גם-בלי-שתזכיר-לנו-את-זה-שאולי-קרה-לאבא-משהו' וניערה את צמותיה החומות בהתנשאות. "אל תדאגי, אמא." היא אמרה ברוך וליטפה את כתפה של האם. "אבא יחזור בקרוב מאוד." אמם של הילדים, קייטי, ניגבה את דמעותיה והנהנה. "אני- אני מצטערת." מלמלה. "כדאי שאכין לכולכם סנדוויצ'ים, אתם צריכים להתכונן לבית הספר..." היא קמה במהירות והתנדנדה על רגליה, מאבדת שיווי משקל. לינדי רצה לתמוך בה. "אני חושבת שכדאי שתנוחי, אמא," היא אמרה. "אנחנו נסתדר בעצמנו. " האם היססה,  אך לבסוף הנהנה והלכה בצעדים מגושמים לחדרה. "טוב," לינדי ספקה כפיים. "אני הגדולה עכשיו, ואני מחליטה- תתחילו להתכונן." "אם את הגדולה, את גם זאת שצריכה להכין את הסנדוויצ'ים." ענתה לה ג'יין בקולה הידעני, המתנשא והלכה לה לחדרה. לינדי נעצה מבט כועס בצ'ארלי, כאילו הוא זה שאשם בכל מה שקרה הבוקר. צ'ארלי התעלם ממנה וניגש להכין לעצמו כוס שוקו קר. "אז.. מה את חושבת לעשות?" הוא שאל את לינדי, מתיישב על יד שולחן האוכל. "מה זאת אומרת?" לינדי הזעיפה מבט. צ'ארלי גילגל את עיניו כלפי התקרה. "נו,באמת. אפשר לחשוב שאת לא רוצה לחפש את אבא..." לינדי פצתה את פיה להשיב, אך אז נכנסה למטבח ג'יין, היא כבר הייתה לבושה בתלבושת האחידה המחרידה שקבע מנהל חטיבת הביניים, ובאופן כללי נראתה מוכנה לבית הספר כתמיד. "לחפש את אבא?" היא חזרה. "למה לחפש את אבא? ואיפה הוא נמצא בדיוק, גם את זה אנחנו בכלל לא יודעים! ועוד משהו, אין סיכוי שאני יוצאת למשימת חיפוש עם שני האחים שלי משתרכים אחרי-" "-את סנובית, ידעת את זה?" קטעה לינדי את המונולוג של ג'יין. "וחוץ מזה, משימות כאלה צריך להשאיר למשטרה, ולא להתחיל לחפש הרפתקאות מטופשות שרואים רק בסרטים." היא הסתכלה בכעס על אחיה, ואז קמה מהשולחן כדי לפנות את הכלים. "אז מה שאת אומרת זה.." חזר צ'ארלי באיטיות, "זה שאנחנו צריכים פשוט לשבת בבית בחיבוק ידיים בזמן שאבא שלנו מוגדר כנעדר?" הוא הרים מבט אל לינדי, ופזל מעט אל ג'יין בניסיון לקבל קצת תמיכה. "אבל, כמו שאמרתי, גם אם יוצאים לחפש את אבא- אני לא עושה את זה בשיתוף פעולה עם אפסים." כעת ג'יין הסתכלה ממש על צ'ארלי, והוא השיב לה מבט תקיף. "את ממש נחמדה, ג'יין. תודה לך." "אין בעד מה." ענתה ג'יין בקרירות וסיימה את החלב בכוס שלה בלגימה אחת. "נו, אז זה באמת מה שאת חושבת?" צ'ארלי עבר ללחוץ שוב על לינדי. "שאנחנו סתם נשב כאן ונחכה עד שימצאו את אבא? אנחנו חייבים למצוא אותו בעצמנו!" "לא, אנחנו לא!" כעסה לינדי והטיחה את הכוס חזק כל כך בכיור עד שהיא התנפצה ברעש גדול. דמעות נצנצו בעיניה. "אנחנו צריכים להישאר כאן בשביל אמא! זה קשה מאוד בשביל כולנו, אבל אתם פשוט לא מסוגלים לתאר לעצמכם כמה זה בטח קשה לאמא!" היא תקעה בשניהם מבט כל כך עוין עד שצ'ארלי וג'יין כמעט שיקשקו מרוב פחד. "וצ'ארלי-אתה והדמיון שלך, בבקשה בלי רעיונות!" היא הוסיפה בכעס גדול והסתובבה חזרה אל הכיור. ג'יין וצ'ארלי החליפו מבטים שפירושם היה זהה: 'היא משתגעת', ויצאו מהבית מיד.

***

צ'ארלי זרק את הילקוט הצידה ללא שום גינונים וטרק את הדלת מאחוריו, רותח מכעס. בבית הספר, בשיעור מדעים, התלמידים היו אמורים לבדוק את הנפח של תערובות עשויות נוזלים סמיכים, ובדיוק כאשר התכוון צ'ארלי לשפוך את הנוזל שקיבל בתוך בקבוק לתוך המשורה, ילד בשם טוני, ששנא את צ'ארלי בכל ליבו, (וזה היה הדדי) שפך את תכולת הבקבוק על חולצתו של צ'ארלי, בטענה שלא התכוון לכך. בעקבות כך נאלץ צ'ארלי להישאר עוד עשר דקות אחרי הלימודים עד שהצליח לגרד את הכל מהרצפה, ולאחר מכן המורה עוד ביקש ממנו לנקות גם את כל השולחנות בהזדמנות, ככה קרה שצ'ארלי הגיע הביתה כמעט ארבעים דקות אחרי השעה הרגילה. "אוף!" צעק בכעס והטיל את עצמו על הספה, עייף. "מה קרה? ואל תצעק ככה." אמרה לינדי, שפתחה את דלת חדרה המכוסה בפוסטרים ונעמדה על יד הספה. "לא חשוב," אמר צ'ארלי, עדיין כועס ונעמד. לינדי נעצה בו מבט נוקב, וחזרה בחשדנות לחדרה. הוא המתין עד שלינדי סגרה מאחוריה את הדלת ואז עלה באיטיות לעליית הגג בביתם. צ'ארלי תמיד העדיף להיות שם, כי בעליית הגג של משפחת טרוורס יש המון חפצים ודברים ישנים ומסקרנים שתמיד עניינו כמעט כל אחד. צ'ארלי ואביו (צ'ארלי הרגיש מעין צביטה קטנה בליבו) היו החידים שאהבו את עליית הגג ובאמת חשבו שהיא מסקרנת. לינדי תמיד טענה שאת  החפצים שם צריך לזרוק לפח, וכשצ'ארלי היה שואל את ג'יין מה דעתה לבוא לעליית הגג היא הרימה את אפה בהתנשאות ואמרה משהו בסגנון:" אני עסוקה עכשיו." אבל צ'ארלי ידע שהיא באמת מפחדת כי חשוך שם.  הוא עלה בריצה במדרגות ופתח בחבטה את הדלת הקבועה בתקרת הקומה השנייה. הוא הציץ לאחור לפני שמשך את עצמו למעלה וטיפס עד שעמד על שש על רצפת עליית הגג המאובקת. צ'ארלי אימץ את עיניו באפלה וקם לעמידה, מגשש את דרכו לאורך הקיר עד שהגיע למתג האור ולחץ עליו. אור קלוש הופיע מעל לשולחן כתיבה עשוי עץ מגולף מסגנון מיושן שנראה כאילו היה משובח ונאה פעם. צ'ארלי ניגש אל השולחן. כבר הרבה מאוד פעמים הוא עמד כך, באור הכתמתם הקלוש שהפיקה המנורה הבודדת מעל לשולחן, ובחן בעניין את שלל החפצים שנערמו בחוסר סדר על השולחן. עיניו שוטטו על פני הררי החפצים בסקרנות; כמה דפים שנתלשו מתוך ספר,זכוכית מגדלת מאובקת, כובע טייסים ישן, שלושה ספרים דקים מצופים שכבה דקיקה של אבק,משקפת שבורה,מספר בוטנים עבשים, ותמונה מאובקת במסגרת חומה עבה. צ'ארלי הושיט יד אל התמונה וקירב אותה אל האור, מאמץ את עיניו כדי לראות. דרך המסגרת נראתה ילדה בערך בת ארבע עשרה. גילו של צ'ארלי. היא לבשה חצאית חורפית עבה וסוודר צמרירי, נעלה מגפיים, וכובע צמר חם היה משוך מעל לצמותיה הכהות הקצרות. היא הניחה את ידה על כתפו של ילד שנראה כבן שתים עשרה או אולי אחת עשרה, לבוש גם הוא בגדים חמים, וחייכה לעבר המצלמה. ברקע אפשר היה לראות הרבה לובן זוהר, כאילו יורד שם שלג. צ'ארלי בהה בתמונה, מנסה לנחש מי הילדים המצולמים שם וכמה זמן עבר מאז צילמו את התמונה. לאחר חמש דקות לערך הוא הניח את התמונה בצד ועבר לחפש עוד דברים מעניינים. הוא ירד על ארבע והציץ מתחת לשולחן. לא נראה שם כלום... או שיש שם משהו! צ'ארלי השתופף מעט יותר והושיט ומתח את ידו ככל שיכל. הוא הצליח לגעת במשהו מלבני ומלא אבק. ידו גיששה מעט הצידה ונתקלה בדופן החפץ. צ'ארלי תפס בו ומשך את ידו חזרה אל האור. בידו נחה מעין קופסת פלסטיק שחורה וקלה. צ'ארלי נשף עליה בזהירות, מנקה את האבק, ואז הוא הבין; זו כלל לא הייתה קופסה. זו הייתה קלטת וידיאו ישנה. הוא זקף את גבותיו בפליאה קלה והביט סביבו בניסיון למצוא עוד חפצים מעניינים. הוא הבחין בספר בלוי שנראה ישן למדי, וישן עוד יותר בגלל שכבת האבק המכובדת שהצטברה על כריכתו האדומה הנאה. צ'ארלי לקח את הספר ופתח אותו. גם מתחת למנורה הצהבהבה שהבהבה לאיטה באור קלוש הוא לא הצליח לקרוא מה כתוב שם, ולכן החליט לנסות מאוחר יותר. הוא טמן את הספר בכיס הימני של הג'ינס שלבש. צ'ארלי התרחק  מטווח האור שהפיצה המנורה הבודדת והרחיק מעט לכיוון החלקים האפלים יותר בחדר. הוא הלך בצעדים מתונים, נזהר שלא להיתקל בשום חפץ, ואז פתאום ראה משהו זוהר ומנצנץ מקצה עליית הגג. צ'ארלי החיש את צעדיו בלי לחשוב, ואז נתקלו רגליו במשהו קשה-כנראה ארגז מלא בעוד חפצים שונים. הוא גנח בכאב ובעודו משפשף בכוח את רגלו הפגועה הוא הציץ מסביב, ושמח לראות שוב את הניצנוץ הזוהר שהבחין בו קודם. הוא המשיך ללכת, הפעם יותר בזהירות, וסוף סוף הגיע לקצה. מתוך ארגז עץ מאובק הציץ קצה מלבני של מראה עגולה מעוטרת במסגרת זהובה. צ'ארלי הרים את המראה אל פניו. הוא צמצם את עיניו בניסיון לראות מעט טוב יותר, אך כל שראה היה פרצופו החיוור המשתקף מולו. אותו שיער חום כהה, שהיה ארוך יחסית, אותן עיניים חומות רגילות, אותו פה רציני ודק, אותו פרצוף מוכר. פתאום היה הבזק אור מסנוור, שהאיר את שולי המראה וחשף פתק שנרשם עליו בכתב יד חפוז אך נאה- "התקדם בזהירות". צ'ארלי הסתובב בבת אחת, ומיד כשעשה זאת גווע ונחלש האור. הוא הידק את אחיזתו במראה, מבוהל, והתנשם  בכבדות. הוא נצמד אל הקיר וחיכה עד שהצליח להסדיר את נשימתו. מי זה יכול להיות? חשב. "הלו?" הוא קרא בקול רועד אל הדממה. אף אחד לא ענה. צ'ארלי חשב לתומו כי אם מישהו באמת היה עונה לו הוא כבר היה באמת משקשק מרוב פחד. הוא החליט לצאת מכאן, ולחזור בפעם אחרת, כשיהיה קצת יותר רגוע. אבל הוא לא הצליח לזוז, רגליו נותרו מאובנות ונוקשות. צ'ארלי העיף חצי מבט לכיוון המראה שבידו הימנית הקמוצה. מה פירוש 'התקדם בזהירות'? למי נועד הפתק הזה?  מה קורה פה? המון מחשבות הסתחררו בראשו, וכשסוף סוף הצליח להניע את רגליו הוא שכח מהמראה. צ'ארלי נטל את המראה בידו, אסף אותה יחד עם הקלטת והתמונה, ועם כל השלל שלו ירד למטה במהירות, ליבו פועם בפחד.    

תגובות???

		הפרק הבא