החיים במחנה החצויים

עקרונית, אני אפרסם פרק אחד בשבוע, אבל בגלל שלא באמת היה פרק עדיין אלא רק סוג של תקציר והצגת הרעיון שלי, הפרק הראשון יפורסם כבר עכשיו. אני מדגישה- הפרקים לא יעלו בהפרשים של שבוע זה מזה, כלומר, לא יהיה יום קבוע בו אני אעלה פרק, כל שבוא זה יצא על יום אחר.

אוקי אז תודה Fear Of The Dark   talyaaflalo   ו-המכשפה המכשפת שהגבתם/ן בבערך-פרק הקודם, ואני כן אכניס את השיבעה. הרעיון פשוט הוא שאני אעשה אכניס לסיפור הרבה דמויות לסיפור, כדי לקבל תמונה רחבה יותר על מחנה החצויים ולראות איפה ועד כמה הסיפורים שלהם נקשרים זה בזה. אבל לא רציתי להתעסק עם מלחמה, אז הפאנפיק קורה כמה שנים אחרי.

ניקול

ביתן דמטר נראה בדיוק כפי שהייתם מצפים ממנו להראות.

ברובו צומח דשא במקום ריצוף. ככל הנראה הדשא הכי ירוק ומטופח שיהיה לכם המזל לראות. באמצע הביתן צומח עץ די גדול, עליו תלוי ערסל צהוב. רוב הקירות לא נראים כלל מאחורי הענפים המטפסים עליהם, ומחוץ לביתן צומחים כמה שיחי פירות.

אני מניחה שתוכלו להבין אם אני אגיד לכם שהביתן שלי מקבל בקושי תשומת לב במחנה. אף אחד לא מתלהב מכמה ילדים שיכולים לעזור לדשא לצמוח, ואף אחד, כמובן, לא נותן להם לצאת למסעות חיפושים רציניים. 'החיים הטובים'. ממש לא. עם כמה שאני אוהבת את המחנה, אני לא יכולה להיות במקום אחד במשך חודשיים בלי לצאת ממנו. יהיה המקום אשר יהיה. אני לא אוהבת ששמים לי גבולות.

אני ראש הביתן של דמטר. העובדה שאני ראש הביתן, תהיו בטוחים, לא גורמת לאנשים להעריך אותי יותר. בעקרון, לא כל כך אכפת לי מה שחושבים עליי, לפחות לא מה שאנשים שלא חשובים לי וקרובים אלי חושבים. אבל יש לכם את האישור שלי לגנות אותי שקרנית אם אני אגיד שלא אכפת לי מהסטיגמות על ילדי הביתן.

אף פעם לא הייתי טובה בלספר סיפורים, בטח לא סיפורים עלי, אז תהיו עדינים איתי אם אני קופצת לנושאים לא קשורים, אוקי?

זה בעקרון סדר היום שלי...

לאחר שהתעוררתי וניסיתי, ללא הצלחה יתרה, לגרום לשיערי המתולתל (והג'ינג'י. אני חולת דיסני אז כשהבנתי שיש לי שיער זהה לנסיכת דיסני – מרידה מ'אמיצה', התחלתי אפילו לשנוא אותו פחות) להראות נורמאלי, לבשתי גופייה שחורה רגילה לחלוטין ומכנסי ג'ינס קרועים שגדולים עליי בכמה מידות. אני יודעת, כמובן, שמצופה ממני ללבוש חולצת מחנה, בעיקר בתור ראש הביתן, אבל זו חופשת הקיץ שלי! אני לא מתכוונת ללבוש תלבושת אחידה כשיש לי ברירה. למה שרק לילדי האדס יהיה מותר ללבוש חולצות שחורות בלי שיגידו להם כלום? גם אני אוהבת חולצות שחורות! (אני? ילדותית? מה פתאום...)

אמ.. סלחו לי, אבל... על מה דיברתי? אה, נכון. אז אחרי שהתארגנתי יצאתי מהביתן לכיוון ביתן דיוניסוס, שהוא אולי הביתן היחיד שמקבל פחות הערכה מאשר ביתן דמטר, שם אני פוגשת את ג'ייק, החבר הכי טוב שלי. האמת שקוראים לו ג'ק, אבל אני קוראת לו ג'ייק. יותר מתאים לו, הוא ילדותי ושובב וג'ק פשוט נשמע רציני מידי עליו.

בקיצור- אני בדיוק עכשיו בדרכי לביתן דיוניסוס. כשאני נכנסת לביתן אני לא מופתעת לגלות שהוא עוד ישן. אני רגילה לקום מוקדם בבוקר, אומנם, אבל הוא מנצל כל דקת שינה עד הסוף.

אני נכנסת לביתן ולאף אחד מבני דיוניסוס אין התנגדות, הם הורגלו היטב להופעתי התמידית בביתן שלהם כל בוקר. אני מברכת אותם לבוקר טוב וניגשת להעיר את ג'ייק.

השיער כחול של ג'ייק מבולגן בדרך לא אפשרית בשביל שיער קצר כל כך. אה, לא אמרתי לכם שיש לו שיער כחול? זה כנראה פרח מזכרוני. מסיבה לא ידועה אני ממש מתעצבנת כשאנשים שואלים אם הוא צבע. אני ממש לא מבינה את הצורך של אנשים לשאול שאלות מובנות מאליהן. יש דרך רצינית לענות על זה? מה הם חושבים שזה עוד יכול להיות, טבעי?

"קום, ג'ייק." אני אומרת לו ומטלטלת את כתפו, למרות שאני יודעת שזה לא יעזור.

"ג'ייק!" אני אומרת ומתחילה לדגדג אותו. הוא זז קצת ואז מתהפך לצד השני, מפנה לי את גבו.

אני ניגשת לקחת כוס מים (אני בחיים לא אבין למה יש ברזייה בביתן דיוניסוס, אבל בביתן שלי יש עץ, אז מי אני שאדבר?) ונעמדת מול מיטתו.

"ג'ייק או שאתה קם עכשיו או שאני שופכת לך על הפרצוף את כל המים שיש בכוס." אין תגובה.

"אתה ביקשת את זה..." אני אומרת ופשוט הופכת מהר את הכוס מעל פניו. ג'ייק נבהל וקופץ אחורה ממיטתו, בעודו צועק "לא אני עשיתי את זה!" ובתגובה זוכה לפרץ צחוק מכל מי שעוד נשאר בביתן.

"יש לך שבע דקות וחמישים ואחת שניות להתייצב פה בשביל שלא נאחר לארוחת הבוקר!" אני אומרת בטון סמכותי, בעודי מביטה בשעון שעל ידי. בתגובה ג'ייק מצדיע והולך לכיוון חדר האמבטיה הקטן לאחר ששלף חולצת מחנה וג'ינס שחורים מהמגירה השוכנת תחת מיטתו.

לאחר שבע דקות הוא יוצא מהמקלחון, "הספקתי?".

"בקושי." אני מחייכת וגוררת אותו אל מחוץ לביתן. אחרי שאנחנו יוצאים הוא מסדר כובע גרב שחור על ראשו, שעד עכשיו אפילו לא ראיתי שהוא מחזיק.

אף אחד מאיתנו לא ממש טוב ביחסי אנוש והתנהגות שמתאימה לחברת אנשים, לכן אנחנו לוקחים כמה פנקייקים (הרבה. הרבה מאוד) שוקו וקולה, והולכים לשבת מאחורי ביתן דמטר, בחלק שפונה ליער.

אני לוקחת את בקבוק הקולה שלי והוא את השוקו שלו, ואז הוא מתחיל להרטיב את הפנקייקים בסירופ המייפל שהצליח להגניב.

"ניק," אומר לי ג'ייק, "את יודעת מה קורה בעוד שבוע?" כמובן שאני יודעת, הוא מזכיר לי כל חצי שעה בערך.

"כן, ג'ייק, ב25 ליולי יש לך יום הולדת 17" אני אומרת בגלגול עיניים. "זה כל כך לא הוגן שנולדתי חודש ויומיים אחריך." לאלה מכם שפחות חזקים בחשבון, יום ההולדת שלי יוצא ב27 לאוגוסט.

"והחלטת מה תקני לי?" הוא שואל בחיוך.

" אני מניחה ששיח תותים לא בא בחשבון?" אני מציעה בגיחך.

"אני אלרגי לתותים, כפי שאת יודעת. אבל בואי נגיד ששוב שברתי את האוזניות שלי, ושהסקטבורד שלי כבר שחוק במיוחד אחרי שלוש שנים... לא רומז שום דבר!" הוא אומר ממש מהר, ואני מתחילה לצחוק.

"נחשוב אליך." אני אומרת, עדיין צוחקת.

"יאי! בנושא אחר, יש לך היום אימון בחרב, נכון?" הוא שואל בחיוך.

"לא יודעת, לא בדקתי עדיין." אני אומרת לו, לוקחת פנקייק ספוג במייפל. "למה אתה שואל?"

"אני כן בדקתי. יש לביתן שלי אימונים בלחימה בחרב יחד עם הביתן שלך." הוא אומר. אני אוהבת כשיש לנו פעילויות משותפות, כי אז יש לי הזדמנת להמשיך עם מנהגי לא להתערבב עם יצורים אנושיים אחרים, (אל תשאלו אותי למה אני ראש ביתן, אני פשוט הכי גדולה שם, וזה לא שמישהו אחר רוצה להיות.) מה שאני לא אוהבת זה לחימה בחרב.

"באסה." אני אומרת, ולפני שהוא יתחיל לחשוב שאני מתבאסת כי אהיה איתו בפעילות, אני מוסיפה, "אני שונאת לחימה בחרב."

"אני יודע, אבל שמעת על השביעה?" מי לא שמע עליהם? הם הפכו לחשובים כמעט כמו האלים פה, במחנה. הם מבקרים כאן איזה פעם בחצי שנה אבל אף פעם לא ליותר מידי זמן. אני אפילו זוכרת את הנבואה בעל פה, אבל זה סתם בגלל שיש לי זיכרון טוב, כנראה.

"שבעה חצויים יכנו לאתגר," אמרתי, מחקה את קולה של רייצ'ל דר כשהיא בהתקף דיבוק קריפי של נבואת אוראקל. "עולם ומלואו יסער או יבער." המשכתי.

"נדרים לקיים עד כלות הנשמה, בשערי המוות תגעש מלחמה." ג'ייק המשיך אותי, מחקה, כמוני, את קול האוראקל.

לאחר ששנינו נרגעים מפרץ הצחוק, נזכרתי איך בכלל בגענו לנושא הזה.

"אז מה לגביהם?" שאלתי אותו.

"הם מגיעים היום. וכנראה פרסי ג'קסון יהיה המדריך שלנו ללחימה בחרב." הוא אמר, מתלהב.

"איך אתה תמיד יודע את הדברים האלה לפני כל אחד אחר? ובן כמה הוא בכלל?" שאלתי אותו.

"יש לי את המקורות שלי." הוא אמר בחצי חיוך ערמומי, ואני מגלגלת לכיוונו עיניים. "והוא בן 23." הנהנתי.

"איזה יופי. פרסאוס ג'קסון האגדי יראה עד כמה אני כישלון בלחימה בחרב. טוב, נו, גם ככה אף אחד לא מצפה לשום דבר מבת דמטר." התכוונתי לקחת עוד פנקייק, אבל מסתבר שנגמר.

"מתי הספקנו לאכול את כל זה? היה שם איזה שלושים ומשהו פנקייקים." מגחך ג'ייק.

"זה אתה אכלת!" אני אומרת, צוחקת, למרות שאני אכלתי את הרוב.

"שקרנית קטנה!" הוא גם צוחק, מופתע כביכול מההאשמה שלי.

אני לוקחת לו בתנועה חלקה את הכובע גרב וחובשת אותו על ראשי במהירות. למרות שאני יודעת שהוא נתן לי, כי אם הוא היה מנסה למנוע ממני להשיג את הכובע- הייתי יכולה רק לחלום על זה.

"למה אתה תמיד עם כובע גרב? למה בכלל לצבוע את השיער בכחול אם גם ככה כל מה שרואים זה קצת פוני מקדימה?" אני שואלת אותו, שוב.

"כבד דיברנו על זה, לא? פשוט בא לי. שחור זה צבע משעמם לשיער." הוא אומר, חוטף לי את הכובע שלו. הוא זריז ממני בהרבה, לכן הוא מצליח לקחת את הכובע אף על פי שאני מנסה למנוע ממנו.

"המפף. אולי תלמד אותי לעשות את זה גם?" שאלתי בתקוווה.

"לעשות מה?" הוא שואל בתמימות. הוא הרי יודע שהוא זריז בדיוק כמו שהוא יודע שאני הייתי נותנת את האגודל הימני שלי בשביל להיות מסוגלת לנוע כה בזריזות.

"שאני אבין, אדוני הצעיר, אתה מנסה לסחוט מחמאות?" אני שואלת אותו בהרמת גבה, למרות שהחיוך כנראה מפריע למשחק שלי להיות אמין.

"אולי רק קצת." הוא צוחק.

"תגיד, באיזה שעה האימון בלחימה?"

"שמונה, למה?" ואז גם הוא מבין, "כמה זמן היינו פה?"

אני מרימה את יד ימין שלי (אני שמאלית, למקרה שלא ציינתי.) ורואה את השעה.

"אתה לא תואהב את זה." אמרתי בגיחוך קטן, מלחיצה אותו.

"מה השעה, ניק?" הוא שאל.

הפנתי את השעון לכיוונו. 8:24. "זה לא טוב." הוא משך את ידי וניסה להתחיל לרוץ, חטפתי מהר את בקבוק הקולה מהריצפה ונתתי לו לגרור אותי.

1361 מילים כבר בפרק הראשון. יפה לי. תגובות והצעות לשיפור יתקבלו בברכה. לילה טוב אנשים (כנראה מי שיקרא את זה כבר יקרא מחר כי עכשיו רבע לאחת עשרה בלילה)

הפרק הקודם