לא קל לפייפר מקלין

פייפר מקלין תמיד חשבה שמשהו לא בסדר איתה.
היא עברה לא מעט בתי ספר בהיותה ילדה, בחלק משנות לימודיה עברה אפילו יותר מבית ספר אחד בתוך שנה.
לא משנה לאן הלכה, אנשים ניטלפו אליה.
תמיד הייתה סיבה אחרת.
לפעמים זה היה בגלל שהיא יפה אבל מנסה להסתיר זאת, מפני שאבא שלה שחקן והחליטו שהיא בטוח מפונקת, בגלל העיניים ה'מוזרות' שלה, לפעמים זה היה סתם כי נראתה כטרף קל.

לא משנה לאן הלכה, ילדים מצאו על מה לצחוק אליה.
היא הייתה ילדה כזו, היא תמיד משכה את האש לכיוונה.
אף פעם לא היו לה חברים, חוץ מאחת, וגם היא התחברה אליה, כמובן, בלבד בכדי לקבל חתימה מאביה, ומיד לאחר מכן ניתקה קשר, צוחקת על תמימותה של פייפר.
מאז פייפר לא סומכת על אנשים.
היא לא חצופה, ולא ביישנית, ולא צנועה מידי, ולא מתנשאת.
היא אף פעם לא הבינה מה, בעצם, גורם לכולם להיטפל אליה.
ואז היא הכירה את ג'ייסון גרייס.
הייתה להם שנה כל כל טובה, פעם ראשונה שהיא באמת הרגישה נאהבת.
היא גם הכירה את ליאו ואלדז, שהיה חבר טוב כל כך שלה, כל כך מצחיק ותומך.
פייפר התחילה להרגיש טוב עם עצמה.
היא התחילה לחשוב שאולי לא הכל לא בסדר איתה.
אולי בסופו של דבר העולם לא שונא אותה.
אבל אחרי שנה שלמה כזו, היא גילתה שהכל היה בראש שלה, משחק של איזו אלה משועממת.
זו הייתה נפילה לקראשים.
פייפר הייתה רגילה לנפילות כאלה, אבל הפעם הזו היא עלתה גבוה מידי, פיתחה ציפיות, תקווה.
הנפילה כאבה לה.
היא זוכרת את ג'ייסון! הוא אוהב אותה!
היא החליטה שהפעם זה סופי, היא לא תהיה יותר הילדה התמימה שאפשר לשחק בה. היא לא תסמוך יותר על אף אחד במאה אחוז.
היא לא תיפול שוב, גם אם בשביל זה תצתרך תמיד להשאר בקרשים.
היא לא תפגע יותר.
לפני שיהיה מאוחר.