נקודת מבטם

ת"ב, לא הכי טוב אבל בסדר.

תודה לתם על הביטוא.

==

מטופשת, כך הרגישה איימי קהיל. איך אני, הילדה החכמה, האמנתי לחתיכת אדיוט? איך נתתי לבחור המזוייף הזה לעבוד עליי?
היא ניסתה לחשוב איך. אולי יש לו מכונה שעוזרת? לא, אני סתם טיפשה. הייתי חייבת להקשיב לנלי ודן, מה יעשו עכשיו? איך נלי תוכל לעזור להם?
בגללה הם תקועים במערה, ואל תגידו לה שכולם היו נגררים לזה.
עכשיו מה עם יעשו בא לה לקום ולראות שזה היה חלום ולא לראות את איאן לעולם!
"היי, איימי, איך את מרגישה?" שאל דן בצורה שלא ראו אותו מעולם. 
"דן, זה לא הזמן. עזוב אותי." 
*דן לוקח את המיקרופון.*
אני דן ואני מניח שאתם מכירים אותי. אני אח של איימי ואני עדיין מנסה לעכל את מה שקרה.
קודם מישהו חוטף אותנו ואחרי זה הוא משתף אותנו פעולה. בניגוד לאחותי, אני לא ויתרתי. אני אמצא דרך לצאת. אולי נלי תעזור, השאלה היא מתי היא תבין שקרה לנו משהו. הרי, זה לא יגיע לתקשורת, ואולי נמות מחוסר חמצן (או כל דבר אחר, מה שיקרה קודם).
תחשוב, דן. אתה הכי שפוי כאן. אולי להרים את אליסטור הו, שידחוף את הסלעים ונצא מהר משם, או אולי לחכות לנלי שתבוא... תחשוב! רגע, יש לי רעיון. נשתמש בגפרורים - לא, בטח יצחקו על הרעיון המטורף. 
*המיקרופון עובר לאליסטור*
שלום לכם. אני מניח שאתם מכירים אותי. באתי לדבר איתכם מנקודת מבטי על המקרה.
איך זה קרה? אני חי כבר 64 שנים ומעולם לא קרה לי משהו כזה. כן רימו אותי, אבל לא ברמה כזאת! איך שני נערים עלובים הצליחו לעשות זאת?
אני מרגיש כל כך מושפל. למה אני לא יכול להיות נער ולא אדם אחראי? מה נעשה אם אני אצא אני אנקום,
בנערים ואלכוד אותם ולא אתן לאף אחד לעבוד אליי!