הסוד

פרולוג:

"אוקטביאנוס! בוא תעזור לי פה עם המזוודה," צעקה רייצל אליזבת' דר לבעלה.

"חכי שנייה, אני סוחב עכשיו את הארגז עם כלי הנשק!" צעק לה חזרה.

"אה. או קיי, אז תבוא אחר כך!"

בסדר," אמר אוקטביאנוס ונאנח. הוא הבין שאישתו בחודש האחרון להריון ואסור לה לסחוב דברים כבדים, אבל לפעמים כל הדברים שהיא עושה כמעט הורגים אותו.

הוא שם את הארגז במקומו וחזר למבואה הראשית.

"את יודעת," אמר לה "אני די יתגעגע למחנה  יופיטר,"

"אני היתגעגע למחנה החצויים..." אמרה רייצל בחולמנות. "אבל בכלל לא לחדר שהביאו לי. אני לא חושבת שיהיה טוב לתינוקת עם היא תגור במערה,"

"ואם זה יהיה תינוק?" שאל אותה אוקטביאנוס. "אני בטוח שזה יהיה תינוק."

"על מה מתערבים?" שאלה אותו רייצל.

"על נשיקה," ענה לה בממזריות.

"יש לי כבר הרבה שמות לבנים," המשיך. "שיימוס, דן, אואן – "

"תפסיק!" קטעה אותו אישתו. "אתה לא מפסיק לחזור על השמות האלה. סתום כבר!"

"אם היית בכושר," אמר לה. "כבר היית מכסחת אותי,"

"אני לא לא בכושר!" היתגוננה רייצל. "פשוט יש לי תינוקת ברחם,"

תינוקת. היא אמרה תינוקת.  הבחין אוקטביאנוס.  היא פשוט לא יורדת מזה,

הוא פתאום שם לב שהיא נושכת את השפה התחתונה שלה, והיא עשתה את זה רק כשמשהו הלחיץ אותה מאוד.

"מה קרה, רייצל?" שאל אותה בדאגה.

"זה כלום, פשוט..." התחילה לענות לו ואז נפל לה האסימון. "זאת התינוקת! היא יוצאת!"

***

אוקטביאנוס הצמיד את אוזנו לדלת של החדר לידה.

הוא שמע את אישתו היפה צורחת וצעקת והוא קילל את הדוקטור שאמר לו שאסור לו להיכנס לחדר הזה.

"מה הוא שימכם?" שאלה אותו אחות שהיתבוננה בו בהלם. ואז שאלה, "מה אתה עושה?"

"אני... אה... כלום!"

"אה... אוקי," האחות ניראתה מהורהרת. "אז שם ושם משפחה,"

"אשתי היא רייצל ואני הוא אוקטביאנוס," ענה לה.

"כמו ההוא מהמתולוגיה הרומאית?" שאלה. "מעניין..."

"כן," חייך חיוך לא משכנע.

"אז מהו שם משפחתכם?"

"אהה..." הוא ורייצל עדיין לא דנו מה יהיה שם משפחתם, כי לו לא היה שם משחה. "טרלוני," הוא קרא מפירסומת השמפו שניצבה מולו.

"טוב, אז – "האחות אמרה עד שדוקטור מבפנים פחת את הדלת.

"אתה מוזמן להיכנס,"  אמר לו.

אוקטביאנוס נכנס במהירות ומצא את אישתו שוכבת מותשת אבל בו בזמן שמחה.

"נחש," שאלה אותו. "יצא לנו בן או בת?"

"בן," ענה לה אוקטביאנוס בביטחון.

"תיתקרב," ענתה לו. "עוד..." היא נישקה אותו נשיקה על השפתיים. ואז לחשה לו בסוד. "יצאה בת,"

"איך את מרגישה?" שאל אותה אוקטביאנוס בדאגה.

"בסד – " התחילה לענות שפיתאום עיניה היתרחבו וחיוכה נימחק. כל המחשבים שמיסביב התחילו לצפצף.

"מה? מה קרה?" אוקטביאנוס הסתכל סביב. ואז שם לב לאשתו.

"רייצל? ריצל?!" הוא ניער אותה בחוזקה. "מה קרה?!" עיניה היו עצומות והיה נישמע שנשימותיה דרשו ממנה הרבה מאמץ.

"אנחנו צריכים שתצא," אמר אחד מהדוקטורים. אוקטביאנוס שם לב שהוא ניראה לחוץ.

"למה? מה קרה?"

"כלום, כלום," ענה לו ודחף אותו מחוץ לדלת.

אוקטביאנוס נישאר שם כמה  דקות עד שהדלת ניפתחה והוא מצא את עצמו עומד מול חמישה דוקטורים, הבעות עצב על פניהם.

"אנחנו מצטערים," אמרו. "אישתך לא שרדה את זה."

הוא ניסה לעצור את הדמעות שנישטפו על פניו. והסתכל על התינוקת שלפחות אותה הצליחו להציל.  היו לה את העיניים של רייצל. הן היפנטו אותו. הם כל כך הזכירו לו את אישתו שעד עכשיו חשב שהוא הולך לבנות איתה חיים מאושרים, לשכוח מכל המלחמות שהיו בגיל התבגרותם. לשכוח מכל עולם הקסם. ולהתחיל חיים חדשים.

הוא נזכר בשם שאישתו אמרה לו שהיא תירצה לקרוא לתינוקת שבוודאי תהיה להם, רק לפני כמה ימים.

"אני יודע איך יקראו לה," אמר אוקטביאנוס, צל של חיוך הופיע על שפתיו. "יקראו לה סיביל. סיביל טרלוני."