לחכות-אלבוס דמבלדור

האישה שעל החומה מחוץ לבית הישן שמרה על ערנות מוחלטת.היא ישבה דוממת כמו פסל,עיניה מקובעות ללא מצמוץ על הפינה הרחוקה של הרחוב במכתש גודריק,ושיערה הלבן נע מדי פעם בעקבות הרוח הקלה.הזעירה שברעידות לא תקפה אותה כשנטרקה דלת של מכונית ברחוב הסמוך,ולא כששני ינשופים עטו מעליה.למעשה,השעה הייתה כמעט חצות לפני שמשהו התרחש וגרם לה לנוע במקומה בציפייה.

איש הופיע בפינת הרחוב הישנה במכתש גודריק.הוא הופיע בפתאומיות ובדממה כזאת שהייתם חושבים כי הרגע האדמה פלטה אותו.

היא התנועעה בעצבנות ועיניה הצטמצמו.

היא פחדה מהרגע הזה.אבל לא יכלה למנוע אותו.

שום דבר דומה לאיש הזה לא נראה מעולם במכתש גודריק,לפחות לא בגלוי כל כך.הוא היה גבוה,רזה וזקן מאוד,אם לשפוט לפי שערו וזקנו הכסופים,ששניהם היו ארוכים מספיק כדי לתחוב מתחת לחגורה שלו.הוא עטה מלבושים ארוכים,גלימה בצבע סגול שזיף שנגעה בקרקע,ומגפיים עם עקבים גבוהים ואבזמים.עיניו הכחולות היו בהירות,בוהקות ומבריקות מאחורי זגוגיות משקפיים בצורת חרמשים,ידו הייתה שרופה ואפו היה מעוקל וארוך,כאילו נשבר לפחות פעמיים,למרות שהיא זכרה רק פעם אחת.

שמו של האיש היה אלבוס דמבלדור.

אלבוס דמבלדור לא ראה אותה,לפחות לא בהתחלה.הוא היה עסוק מדי בחיטוט בגלימתו בחיפוש אחרי משהו.אבל בכל זאת נראה שהוא מרגיש שמישהו מסתכל עליו,כי לפתע הרים את עיניו והביט בה באותו מבט שנעץ בה לפני כל כך הרבה שנים,כחול ומבריק ובוהק.

היא נותרה קפואה כמו איילה שסונוורה בפנסי המכונית ומשום מה,זה שעשע אותו.

הוא צחקק ומלמל "איך לא ניחשתי."

הוא מצא את מה שחיפש בתוך כיסו הפנימי.זה נראה כמו מצת סיגריות כסוף.היא הכירה את זה,הוא בנה את זה כשהיה בן שש עשרה באחת מהחופשות שלו,ואפילו נתן לה להסתכל.הוא הרים את המכסה,הניף את החפץ באוויר ולחץ על המתג.פנס הרחוב הקרוב אליו כבה בקול פצפוץ קטן.הוא לחץ שוב-והפנס הבא בתור הבהב וכבה.תריסר פעמים לחץ על המעמעם,עד ששני האורות היחידים שנותרו בכל הרחוב היו שני זוגות עיניים נוצצות ורחוקות-של אלבוס דמבלדור ושל האישה.

דמבלדור הכניס את המעמעם בחזרה לכיס גלימתו והתחיל ללכת לכיוונה של האישה,והתיישב על ידה על החומה עליה ישבו מאות פעמים בעבר.הוא לא הביט בה,אבל אחרי רגע דיבר אליה.

"מי היה מנחש שאפגוש אותך כאן שוב,מיס גורדון."

הוא פנה לחייך אליה,ומצא את עצמו מחייך אל אישה חמורת סבר בעלת עור שיש מקומט.

"איך ידעת שזו אני?" דרשה לדעת,ועיניה הכחולות כהות ננעצו בו במבט חמור.

"מיס גורדון,מעולם לא ראיתי אישה שיושבת בקיפאון מוחלט כל כך."

היא התעצבנה,מיס גורדון היה שמה בנעוריה,עכשיו המצב שונה.

" אתה יודע ששמי הפרטי הוא פאולין." אמרה ברטינה "וגם אתה היית קפוא לו בילית יום שלם במתח כזה."

"מתח?"

"איך יכולתי לדעת אם תבוא או לא אם שליחת ינשוף נראית לך בזבוז של זמן?" עקצה אותו.

"אני תמיד בא ביום הזה של השנה פאולין." מתח דמבלדור את ההברה האחרונה,כמו פעם,גורם לקרביה של פאולין לרטוט מאושר "אני לא צריך ינשוף."

הם שתקו בשקט מתוח מעט,ופאולין נדנדה את רגליה כילדה הקטנה שהייתה לפני זמן כה רב.

"אפשר להציע לך קרמבו?" שאל פתאום דמבלדור

"קרמבו?" תמהה.

קרמבו כל כך לא התאים עכשיו,אבל פתאום-כל התשוקה שלה התרכזה בקרמבו הזה.

"דווקא לך לא חשבתי שאאלץ להסביר מה זה קרמ.." התחיל לומר

"אוי תן לי את זה." חטפה את הקרמבו לידה ונגסה בו ברעבתנות.

 שוב שתיקה,הפעם הייתה קצת יותר חמימות באוויר.

דמבלדור הוציא קרמבו משל עצמו וליקק בעונג.

הוא תמיד היה סובלני,מלקק בעדינות,והיא מיד מהסוף,לבלוע ולגמור.

"אז מה פאולין,מה מביא אותך לשבת בערב קריר זה על החומה הנוסטלגית הזאת?" שאל אלבוס,וחייך בחשכה,מלטף את חומות האבן של ביתה הישן של פאולין.

כל שנה הם היו נפגשים,יום חמישי האחרון של חודש מאי,היא בתחפושות שונות,הוא באותה גלימה ומצית כסוף,אותה שעה,אותו מקום.

כל שנה,ביום חמישי האחרון,היו מנהלים את אותו דיאלוג קבוע ואז פונים לעבר המלון המקומי.

כל שנה,בחודש מאי,הם היו חוזרים חזרה לאהבת ילדותם,עד שבוקר יום שישי הפריד ביניהם שוב לשנה שלמה.

הוא ידע מה היא עושה שם,השאלה הייתה רטורית.

אבל התשובה דווקא הייתה שונה השנה.

"באתי להיפרד" אמרה,וחיוכו נמחק.

"ל..להיפרד?" שאל דמבלדור,מוריד את משקפיו ומנגב אותם.

הוא לא ציפה לתשובה כזאת.

"כן." אמרה "אני לא הולכת לחזור יותר לכאן."

שוב שתיקה,השתיקות האלה נמאסו עליו.

"למה?" שאל ברוגז קל,נראה לרגע שוב בן שש עשרה "מה עשיתי?"

"זה בעיקר מה שלא עשית." אמרה פאולין,מעלה את קולה "ואתה יודע את זה."

"אמרתי לך פאולין,אני הזהרתי אותך ואת לקחת את הסיכון."

"אלבוס,אתה יודע שלא היה אכפת לי לחכות לך לנצח." אמרה פאולין ברוך,חוזרת ללחישה "הייתי מוכנה לפגוש אותך פעם בשנה,נותנת לך לעשות כרצונך בי ובחיי,ומבלה שלוש מאות שישים וארבעה ימים בציפייה ללילה אחד איתך,אם זה היה מתקדם לאנשהו."

הוא התכווץ,הוא הרגיש אשם על שגזל את חייה.

"אבל כל זה לא מתקדם לשום מקום כבר יותר מארבעים שנה,לעזאזל אל,נמאס לי לחכות לך." אמרה בכעס,משתמשת בקיצור האהוב עליו "נמאס לי להתחפש,נמאס לי לפגוש אותך בסמטה חשוכה, נמאס לי לשחק מחבואים."

"העולם שלי מסוכן לאנשים כמוך."

"אני לא בת שש עשרה אל" אמרה בקוצר רוח "אני ילדה גדולה,אני יכולה לשמור על עצמי."

"זה לא כמו שאת חושבת." אמר אלבוס "זה הרבה יותר מסובך מזה."

"איך אני יכולה לדעת,אם חוץ ממך אף פעם לא הגעתי לעולם שלך?" שאלה בעצב "אל,אני כבר לא יכולה להיות איתך לילה אחד יותר,אני רוצה להיות איתך בכל הלילות."

"את לא יכולה." קולו היה יבש וקר.

"אז..אז רצוי ש.."

"כן,את צודקת." אמר וקם "כדי שנפרד."

היא שתקה.

היא הייתה המסכנה בסיפור הזה,הזכירה לעצמה.היא זאת שרק חיכתה וחיכתה,נמאס לה לחכות.

חיכתה שהבחור הגבוה עם העיניים הכחולות החודרות ישים לב אליה,אל פאולין השכנה התמימה והחמודה,הקטנה ממנו בשנתיים,המוגלגית.

היא נאלצה לחכות שיבין שהיא לא סתם ידידה,אלה חברה,ויפתח בפניה.

היא נאלצה לחכות עד שיקלף את הקליפות והסודות מעצמו.

היא נאלצה לחכות כשנסע כל שנה להוגוורטס,לחכות שיחזור,לחכות שימצא זמן אליה.

היא תמיד הייתה זאת שחיכתה לו,ומאז שהייתה בת שלוש עשרה הוא היה בא בלילה למיטה שלה,שצמודה לחלון שפונה אל החדר שלו,ומקבל כל מה שרצה ברגע שביקש.

ואז הוא היה נעלם,והיא הייתה ממשיכה לחכות.

היא מעולם לא קבעה שום דבר,לא כעסה,לא ניסתה לקבוע חוקים.

היא ידעה מאברפורת' שהוא יוצא עם אחרות בהוגוורטס,והמשיכה לחכות שיגיע אליה ויבזיק עם העיניים הגדולות והכחולות שלו אל תוך נשמתה.

היא נאלצה לחכות כשאימו מתה,כשה גרינדלווד הזה גזל ממנה את אל המוכר לה ונתן לה אל קשוח יותר,שהתייחס אליה באכזריות וגרם לה לבכות מרוב כאבים ופחד,כשהוא בא ודרש ממנה להיות גם של גרינדלווד,היא חיכתה שיצחק.

והוא לא צחק,אז היא הייתה גם של גרינדלווד.

היא חיכתה שיבין,חיכתה לסליחה,חיכתה שיבוא,גם אם זה כאב.

אבל הוא המשיך לצחוק בקול מוזר,והמשיך לעשות כרצונו.

והיא?היא המשיכה לחכות.

וכשהאל המקורי חזר,אחרי שאחותו מתה וגרינדלווד הזה נעלם,הוא נחרד ממה שעשה לה,וברח.

והיא חיכתה,כמו מטומטמת היא ישבה וחיכתה,ודחתה את כל ההצעות שקיבלה על הסף,לא יצאה מהבית אפילו כשאברפורת' בא וביקש ממנה לצאת,אפילו איתו.

"הוא לא שווה שתחכי לו פאולין." אמר בשקט,כשדחתה אותו.

"אני אחליט על זה אב." אמרה.

וכשחזר כשכבר כמעט התייאשה,הם קבעו להיפגש פעם בשנה.

היא חיכתה שיענוד לה טבעת על האצבע,למרות שזה לא באמת שינה לה.

אבל יש גבול למה שבן אדם יכול לחכות.

היא קמה ממקומה גם כן,ולחצה את היד שהושיט לה.

"להתראות,פאולין." אמר ופנה ללכת.

הוא הגיע לקצה הרחוב,וןכבר כמעט נעלם כשהיא אמרה "אל,חכה!"

והוא הסתובב וחייך אליה,והם פנו למלון המקומי.

אחרי הכל-היא לא ידעה לעשות שום דבר אחר חוץ מלחכות.