תמיד אהבתי

ישבתי בחדרי והבטתי מהחלון בילד בן 8 שיושב ליד עץ האלון וקורא בזמן ששאר הילדים משחקים בשלג.

לבשתי את בגדי ושמתי את מחממי האוזניים שלי- המתנה שלי ליום ההולדת האחרון.

יצאתי לשלג כידי טמונות בכיסי מעילי והלכתי אל עץ האלון.

התיישבתי ליד הילד ושאלתי: "רוצה לשחק איתי, טום?"

בום

התעוררתי בחדרי כשכל גופי דואב.

האחות רכנה מעלי בפנים דאוגות וניקתה את פצעי.

היא ניסתה מרקחות ותרופות שונות, ללא הועיל.

שכבתי במיטה במשך חודש, עד שהורשתי לצאת החוצה.

טום היה שם שוב, ליד עץ האלון, יושב וקורא.

ניגשתי אליו.

"טום, למה עשית לי את זה?"

"תעזבי אותי, נינה" אמר בקור.

משהו משך אותי אל טום, מין סוג של קסם קר.

"למה אתה לא רוצה לשחק איתי?" שאלתי.

"אני לא משחק עם אף אחד" ענה באדישות.

ישבנו זה לצד זה, בצל עץ האלון, במשך זמן מה, בלי לדבר.

"טום?"

"מה, נינה?"

"למה אתה כזה?" שאלתי.

משהו השתנה בפניו ושוב הוא לא היה קר כמו קודם.

הוא נראה כמתלבט במשך מספר דקות עד שאמר לי "בואי"

הלכנו אל החורשה שמאחורי בית הספר.

"לפני כמה זמן גיליתי שאני יכול לעשות דברים שאף אחד לא יכול"

נפל ענף כבד על כתפי ונאנקתי בכאב.

הוא נראה מרוצה מעט.

"כמו זה" אמר.

הוא ניגש אלי ונגע בכתפי.

הכאב נעלם כלא היה.

"או כמו זה" הוסיף, משועשע מעט למראה הבעת פני.

פניו הרצינו.

"בגלל שגיליתי לך"

"מה?" שאלתי.

"זה" ענה ונגע בראשי.

בום

טום רכן אלי ואני הבטתי בו מהמיטה ששכבתי עליה בחדר לא מוכר.

ניסיתי לקום וגיליתי שאני קשורה.

"טום!" אמרתי בחרדה "מה זה?"

"אני צריך שתבטיחי לי שלא תגלי את זה או שאני אהרוג אותך" אמר.

"טוב. ממילא אין לי למי, חוץ ממך. אתה הידיד היחיד שלי" עניתי.

"מי אמר שאנחנו ידידים?" שאל

"גם אם לא תרצה, אני תמיד אהיה ידידה שלך." אמרתי.

מאז נהיינו החברים הכי טובים.

גם אם לפעמים זה עלה לי במעט כאב, תמיד הייתי לצידו והוא היה לצידי.

יום אחד הוא לקח אותי לחדרו ואמר לי בפנים רציניות "נינה, אני אוהב אותך"

צחקתי "גם אני אוהבת אותך, אתה החבר הכי טוב שלי!" עניתי.

"לא ככה, כמו שאת תהיי חברה שלי" ענה (סליחה על ניסוח המשפט, פשוט מדובר בשני ילדים בני שמונה וחצי)

דמעה זלגה על לחיו וגם על לחיי "אולי נמשיך להיות כמו עכשיו? אני אוהבת אותך, אבל לא בצורה כזאת"

זעם חייתי השתלט על פניו והוא בכה "לא! לא! את צריכה לאהוב אותי, נינה, תעני!!"

אבל אני כבר לא הייתי שם.

ברוב זעמו העביר אותי לגן עדן ואז בכה וצעק זמן רב.

אני צפיתי בו מבעד לעננים וראיתי לאיזה איש גדל להיות.

אבל בשבילי, תמיד היה הילד הקטן שהיה החבר הטוב שלי, איש סודי.

תמיד אהבתי אותו.

אבל לא כמו שאהב אותי.