אבדה קדברה

שקט, דממה, צרחות מפלחות את האוויר.

זה מה שהעיר אותי משנתי. בשנייה קפצתי מהמיטה. מודה לעצמי בלב שבחרתי לישון הלילה עם ג'ינס וחולצה רגילה.

אני רצה לחדר שלי הורי. מדליקה את האור. זוג גופות דוממות על המיטה. בלי דם. רק גופות. הגופות של הורי. צרחה חנוקה נפלטת מבין שפתי. מזנקת לחדר של אחי.

גופתו זרוקה על הרצפה, כאילו ניסה להיאבק. ליד החלון עומד אדם, הוא מחזיק מקל מוזר בידו. הוא מביט בי. חושך שיניים וקופץ מהחלון.

צרחותי יכולות להעיר את כל השכונה, אבל לא אכפת לי. אני קופצת אחריו מהקומה השניה, מנסה לשחזר בראשי את מה שאבי לימד אותי בקפיצה.

כופפי רגליים, כן ככה זה טוב. עכשיו ברגע שאת פוגעת ברצפה את חייבת להתכווץ לכדור ולהתגלגל על הרצפה. ננסה את זה מהכיסא אוקי?

אני עושה כדבריו אבל ברגע שאני נעמדת על האדמה. אני רואה אותו, מחכה לי. הוא מכוון עלי את המקל. "אבדה קדברה!"

אור ירוק.

שקט, דממה, צרחות מפלחות את האוויר.