|
ויתור זכויות לקרלוס רואיס סאפון, מחבר "צלה של הרוח" ולכלל יוצרי הסרט "הנערה הדנית".
*נכתב במקור לפעילות קרוסאובר בספיישל פאנון שבפורום פאנפיקים.
תהנו, ת"ב יתקבלו בברכה :)
~
הלילה היה גשום במיוחד, וגרדה לא מצאה מנוח לנפשה. היא ציירה אותו שוב, את איינר שלה שנסע הרחק. לאחרונה החלה לצייר אותו מהזיכרון בלבד, שכן לא היה לה יותר מזה- אולם הגיעה לתוצאות עלובות כל כך, שהייתה קורעת ומשמידה באותו רגע. זה לא אותו הדבר בלעדיו- בלעדיה. היא חשה מחנק כה כבד, שנשאה את רגליה וברחה החוצה. היא התעלמה מן הגשם- כבר זמן מה שהטיפות לא הותירו עליה כל רושם, היא יצאה לעיתים תכופות ומעולם ללא מטרייה, כאילו חשבה שכמו שטיפות המים מטשטשות והורסות את כל האיפור מפניה, כך גם יישטף הכל מפניו והוא ישוב להיות איינר, איינר שלה.
עמוק בליבה היא הבינה שאיבדה את בעלה לנצח, כבר מזמן. לעיתים שבה ותהתה האם יש לה חלק בעניין, האם המשחקים המטופשים של לילי היו מה שהכתים את נשמתו. היא האמינה בזה בהתחלה והתייסרה יום וליל- אולם לאחרונה הבינה, כפי שסיפר לה; זה היה קורה גם בלי לילי. זה קרה מהרגע שאיינר התנשק לראשונה עם גבר.
המחשבה הזאת שוב גורמת לה למחנק, והיא פותחת בריצה. היא רצה ורצה, נגד הזמן, נגד החיים. היא עברה את האזור המוכר, אולם לא הפסיקה- היא יצאה מאזור הנוחות שלה כבר מזמן, ברגע שבו החליטה לתמוך ולקבל את לילי. היא לא נשברה אז, היא לא תישבר גם היום.
בצביטה של געגועים נזכרה ברגעים היפים שלהם יחד, שלה ושל איינר ואף שלה ושל לילי. הוא רחוק ממנה, משום שלא הייתה יכולה לשאת זאת עוד. היא קיבלה את לילי מכיוון שתמיד האמינה שיום אחד היא תשוב להיות איינר, בעלה האוהב. ברגע שאיינר החליט לבצע את הניתוח, הוא כמו חרץ את גורלו והיא הבינה שזה הסוף. היא אהבה את איינר כל כך, אולם קיבלה את בקשתו, והוא טס לבדו.
זה מסוכן, היא יודעת. זה מטורף, הוא עלול למות- היא עלולה למות, לבדה. רעד של רגשות מצפון חלף בגופה; אם יקרה משהו, תישא זאת על מצפונה לעד.
היא רצה ורצה מבלי משים, ועצרה רק כאשר רגליה כאבו והיא לא הצליחה לרוץ עוד. היא הגיעה למקום לא מוכר, שומם ונטוש. מבעד לגשם, הבחינה במבנה רעוע, בודד ומת לנפול. היא החליטה להיכנס על מנת להסדיר את נשמתה, טרם תשוב הביתה.
בפנים, היה מאובק ושומם. אבל זה לא מה שהפליא אותה- היא הגיעה למעשה למבנה שכולו מלא ספרים- בגדלים שונים, כריכות שונות, צבעים שונים ורמות אבק שונות. היה משהו אפל במבנה, והיא לא התאפקה והחלה ללכת בין המדפים, עקבי נעליה נקשו עם כל צעד, נקישות קצובות ואיטיות, בעת שהשתאתה מן הכמות העצומה של הספרים- כמות בלתי נתפסת, כמות שמעולם לא יצא לה לראות.
כאשר הגיעה למקום חשוך בהחלט, הבחינה במשהו יוצא דופן- בין עננת האבק שאפפה את המקום, נראה מעין שביל שמעיד שמשהו חי היה כאן לאחרונה. היא שמעה חריקה מבין המדפים, ואולי דמיינה זאת כמייצרת את שחששה מפניו.
הרעש הפחיד אותה למוות והיא הבחינה בדמות בין הצללים, שמא גם אותה רק דמיינה; היא רצתה לברוח חזרה הביתה, אולם רגליה התעקשו להישאר במקומן.
"יש כאן מישהו?" היא שאלה. לרגע אחד לא קיבלה מענה, אף לא הד, ואז שמעה פסיעות איטיות לכיוונה. בהחלט יש כאן גבר. נשימתה נעתקה.
ואז, כשהדמות החבויה התקדמה מספיק, גרדה צרחה במלוא גרונה: זה לא היה גבר שהביט בה- זה לא היה אדם- היא הביטה למלאך המוות בעיניים. היא רצתה לברוח, אולם שוב רגליה סרבו לזוז.
מעין יד הונחה על פיה. יד מחוספסת, מעוותת בצורה בלתי אנושית שנראתה חרוכה למוות. זה הגעיל אותה, אך היא לא נרתעה.
"ששש.." זה לא היה בדיוק דיבור, מה שיצא מפיו המחוספס לא פחות מידו, אבל היא הבינה. כאשר הוא חש אולי שהיא אינה מהווה סכנה עבורו, ידו הונחה לאט, כאילו כל תזוזה גורמת לו לסבל רב, בלתי נסבל.
בשלב הזה, גרדה הבינה שהיא אכן ניצבת אל מול בן אדם, או לפחות מול מה שהיה אחד- גרדה לא ידעה מה צבע עורו, צבע עיניו או שיערו, משום שכל גופו היה אדמדם-שחור ומחוספס, כמעט כאילו נשרף למוות, חוץ מהעובדה שאינו מת. היא נשענה על המדף המאובק מאחוריה כדי שלא למעוד; כל גופה רעד מן המראה הדוחה והיא נתקפה בחילה מידית.
"את לא דניאל. מי את?" הדיבור שוב היה מעוות, אך היא הבינה בקושי. "מה את עושה בבית הקברות לספרים נשכחים?"
לקח לה זמן להסדיר את נשמתה ועוד זמן לפני שהצליחה להוציא הגה מפיה מבלי להקיא. בהתחשב בנסיבות, היא חשבה שזאת קצת חוצפה מצידו לשאול אותה משהו בכלל ושיערה שעליה לקחת את רגליה ולנוס משם כל עוד תוכל- אולם, היא לא הייתה מן הפחדניות, כבר מזמן לא- היא לא הייתה יכולה להיות פחדנית ולהישאר עם לילי באותה עת. על כן, מצאה את עצמה מישירה מבט אל המקום שפעם אולי היו עיניים.
"רצתי קצת, הגעתי הנה. מה הכוונה, בית קברות לספרים נשכחים?"
"את לא צריכה לדעת, אלא אם כן את מעוניינת לבחור ספר ולהישבע תגני עליו גם במחיר חייך." היא העריכה את המאמץ שהשקיע בכל הברה שיצאה מהמקום בו נמצא הפה ונוצר בה הרושם שהוא רציני לחלוטין. "אבל איני מאמין שהגעת הנה בטעות. מעטים נכנסים לכאן, אחד בדור אם לדייק."
"ואתה." היא ציינה, והיית מוכנה להישבע שמשהו רטט שם בזווית הפה המושחת. היא היססה והשתדלה שלא להיות גסת רוח מדי, אולם הסקרנות גברה על הכל. "מה קרה לך, אדוני?"
"זה סיפור ארוך, ואני חושש שלא אצליח לספרו." הוא זז מעט ושוב חלפה בה עווית גועל.
"זה קרה משריפה?" משום מה חשה חובה לברר.
"נכון." יצא לו מעין קרקור. "את נראית נסערת, גברתי. את יכולה לספר לי כל שעולה על רוחך, אני איני מדבר הרבה..."
כששאלה אותו אם הוא חי כאן ולבד, הוא לא השיב. היא למדה להעריך ולכבד את צנעת הפרט, ולא דחקה בו. דקות אחדות היא בחנה אותו, נותנת דרור למחשבות בנוגע לעברו, ואחר מצאה את עצמה נפתחת בפניו.
הוא התגלה כבין שיח נהדר. הוא לא שפט כששפכה בפניו את סיפור חייה, לא פסק שאיינר משוגע כאשר לחשה איך הרגיש שהוא אישה כלואה בגוף של גבר ולא נרתע כאשר סיפרה לו על הניתוח בשני החלקים שאיינר נסע לעבור לבדו.
היא הייתה מוכנה להישבע שדמעה אנושית למדי זלגה במורד לחיו כאשר סיפרה לו על הסכנה ובכתה לו על פחדיה שימות לבדו, כגבר או כאישה.
"אתה בטח חושב שאנחנו שני משוגעים." אמרה לבסוף ומחתה דמעות סוררות מפניה.
"תביטי בי," הוא אמר ללא צורך, שכן עיניה נמשכו אליו כמו מגנט. "את האישה החזקה ביותר שיצא לי להכיר. בעלך הבין שהוא אישה כלואה בגוף של גבר, זה חריג, אך האם זה הופך אתכם למשוגעים?"
היא הביטה בו, המומה; כלל הרופאים הציעו טיפול תרופתי, כל האחרים ששמעו חשבו שנטרפה דעתו, והנה מביט בה מישהו שחושב שהיא שפויה לחלוטין.
"בני האדם שונים. החיים משנים אותנו לעיתים, האם זה הופך את כולנו לחריגים?"
"אתה חריג." מצאה עצמה לוחשת.
"כל ההבדל זה שאצלי הטירוף שבחוץ משקף את מה שבפנים. בעלך, הוא אינו צבוע. אמרי לי גרדה, האם את מעדיפה אותו בתור לילי או כך כמוני?"
"זה לא- הדברים שונים לחלוטין..." היא הסמיקה.
"סלחי לי, לא התכוונתי להביך. אני חושב שהתשובה ברורה." היא הביטה בו, וגם כעבור כל הזמן הזה חשה גועל לא רצוני, גם אם החלה להבין את דיבורו ביתר קלות.
"מצטערת."
"האהבה, לעיתים היא מטריפה את דעתנו... אני מאמין שיש סיבה שהגעת הנה דווקא הלילה, כשאני כאן. לילי צריכה אותך." היא קפצה כאשר דיבר אל בעלה בלשון נקבה. "זה בוודאי קשה לשתיכן. היית נאמנה אליה עד עכשיו ואני בטוח שהיא מעריכה זאת מאוד. את תצטרכי ללמוד איך לשחרר, לחיות את החיים שלך במלואם, אולם כל דבר בעיתו. תסעי אליה, לאף אחד לא מגיע לעבור דבר כזה לבד."
היא רצתה למחות, להסביר שוב שאיינר ביקש שלא תבוא; היא גם רצתה לשאול אותו האם זה אומר שהוא אינו כאן כל הזמן והאם תוכל לבקרו שוב משום שהוא בן שיחה מבין בהרבה מהאנס, אולם לפתע נדם והיא הבינה ללא מילים כמה הוא סובל מכל תזוזה של שפתיו, כשם שהיא סובלת מן החיצים שבליבה. מי היא שתקבע שייסוריה גדולים מייסוריו?
הוא ליווה אותה החוצה בדממה, וככל שהתקרבו לאור כך השתדלה שלא להביט בו- היא לא רצתה להעליבו בעוד תנועה לא רצונית שתסגיר כמה היא נגעלת ממה שרואות עיניה. היא התביישה בכך.
"אני לא יכול להמשיך מכאן, השמש איננה נעימה למה שנותר מגופי." קולו נעשה חלש כאילו הפיק הרבה מעבר לכוחו. "לכי ללילי, לפני שיהיה מאוחר מדי. בבוא היום, תצליחי לשחרר; היא תעזור לך בזה. אל תזיקי לעצמך כפי שהזקתי אני."
ופתאום היא כאילו ידעה מבלי שאמר, שהשריפה שכילתה את גופו לא הייתה מקרית, שהוא הצית אותה. היא התחלחלה לחשוב על הסיבה שגרמה לו לעשות זאת, ונחרדה ממחשבה מטרידה שגם לילי עלולה להיפגע...
"אתה יודע עליי כל כך הרבה, ואני איני יודעת דבר." לחשה כמעין מילות פרידה.
"עדיף כך, אין בי שמץ טוב." הוא ננטע במקומו, תשוש מן הצעדים המעטים שעשה.
"אני לא מאמינה לזה. ממך למדתי, זה לא ייתכן." הוא לא השיב, היא אפילו לא ידעה אם הוא מביט בה, אך שיערה שלפחות שמע את דבריה.
"אני אסע אליה." הבטיחה בקול כאשר שב ונעלם בין הצללים. "אני אהיה שם כשלילי תעבור את הניתוח."
הדממה שבה ועלתה, וגרדה תהתה בליבה האם היצור השרוף היה פרי דמיונה בלבד, שכן לא ייתכן שמישהו יכול להתקיים כך, ומעודה לא שמעה על בית קברות לספרים.
אולי היא השתגעה, אולם כשעלתה למחרת על מטוס והמריאה לעבר אהבתה, זה כבר לא שינה דבר- אצלם, הטירוף שבחוץ משקף את מה שבפנים.
|
|
|
|
|
|
|
0 חרמשים
