טרם זמנו

מכשפה בעלת אף מחודד וכובע מעוך הרצתה בקולה המשעמם והמרדים על מוגלגים ועל שיטותיהם המקוריות על שמירת השבת ללא קסמים או שימוש ממשי בחשמל. רוב הכיתה העבירה פתקים שתתה קולה ואכלה ביסלי, בקולניות, או השלימו שעות שינה. רק תלמיד אחד נשאר קשוב וכתב כל מילה שיצאה מפיה של המכשפה במרץ. במקרה זה אני.

"תלמידים!" מחאה המכשפה בידיה. "שקט דקה! ותפסיקו לאכול!" היא הניפה את שרביטה ושום ביסלי וקולה נראו בכיתה. קולות מרמור וכעס עלו מהתלמידים.

"יש לי הודעה חשובה!" שאגה המכשפה וניסתה להשתלט על הכיתה מבלי להטיל כשפים, הכיתה צעקה בכעס על העלמת האוכל והשתיה.

"אם תלמדו לחש נגד העלמה תוכלו לקבל את הרעל חזרה! כעונש אתם צריכים להביא לי חיבור באורך 20 סנטימטר על כשפי נגד ולהתאמן עליהם!" היא צעקה בזעם. הכיתה השתתקה על העונש הפתאומי. "ועכשיו נלך להודעה החשובה שלי" חייכה פתאום המכשפה וניסתה לעצור את זעמה, להודיע את ההודעה ולצאת מהכיתה. "תלמיד חדש יבוא מחר, יאיר קוראים לו. תהיו נחמדים אליו ותעזרו לו, אם יצטרך". אמרה ויצאה.

בעוד התלמידים מגישים את החיבורים ומפטפטים בהתרגשות ומצפים לבואו של החדש, בפינת הכיתה ישבו שלושה בנים ותיכננו כשפים להטיל עליו ולבדוק את כשרונו, או במילים אחרות-להתעלל.

"תלמידים, אני מצפה שההתנהגות שלכם תשתפר," אמרה המכשפה כשסימו התלמידים להגיש את החיבורים. "התלמיד יגיע כל רגע".

הם חיכו בדממה. דקות ארוכות עברו.

הדלת נפתחה. ילד גבוהה, שזוף עם עינים כחולות ים, שרירים קטנים בלטו משרווליו.
"שלום" אמרה המכשפה במתיקות מזויפת, "אתה יאיר?"

"כן" הוא ענה. קולו היה חזק ועיניו ניצנצו כשדיבר.

"אז יאיר, זה הכיתה, הכיתה זה יאיר. מאיפה באת לאקדמיה שלנו?"

הוא השתתק לשניה, מתאדם מעט. "הטירה למצליחנים- קוסמים מחוננים בלבד- אאוסטה".

"שם ארוך," צחקה המכשפה. "כן כן. גם אני למדתי שם והתאכזבתי. בוא שב במקומך ונתחיל ללמוד".

הוא התאקלם במהירות. חוסם כל קללה ששלושת הבנים ניסו להטיל עליו.

כל הבנים העריצו אותו. סוג של מלך כיתה. אלה שהוא לא רצה. הוא עזר לילדי כאפות עם נזלת בשיעורי בית, שיחק איתם בהפסקות. 

"המורה?" הצביע יאיר.

"כן?" 

"מתי התאריך שבו נלך לחקר תורת הצמחים באוניברסיטה של הקוסמים בוגרים?"

"בעוד שבועיים יום רביעי." פניו נפלו. שאלתי אותו למה בעודי מאכיל את הסקרוט. הוא לא ענה. שנה כמעט חלפה מאז שבא וכבר עלינו לכיתה ט', ותמיד היינו יושבים ביחד בתורת הצמחים. השיעור האהוב עליו.

הוא לא הגיע לסיור. כולם היו מופתעים. הוא ציפה לזה כ"כ.

ביום חמישי ניגשתי אליו.

"יאיר, למה לא באת אתמול? היה אדיר!!"

"אה- לא יכולתי" הוא התחמק, היה עצוב כל הבוקר.

"למה לא יכולת?"

"זה סיפור ארוך, לא תרצה לשמוע"

"בבקשה? נו מה איכפת לך? אני אתן לך את כל הסיכומים שעשיתי שם!"

"טוב, אבל אל תגלה"

היו היה אישה ובעל. להם נולדו תאומים. לאחד קראו יאיר ולשני איתן.

השניים גדלו יחד בגן, היו שונים זה מי זה לגמרי, ביופי ובאופי. אך חברים טובים היו. 

איתן היה צנום ונמוך, עורו בהיר, שקט ונהג לכתוב יומן.

יאיר היה גבוהה שזוף ושרירי, כריזמטי ושיחק בליגה של הטירה למצליחנים קווידיץ'.

יאיר היה מוקף חברים ונהג לבלות בחברת חבריו שעות רבות. איתן נהג להתבודד, אהב את השקט והעדיף להיות לבד.

בטירה למצליחנים הם התפצלו לכיתות מקבילות. יאיר, מלך כיתה שכולם אהבו. איתן, ילד כאפות (בלי נזלת) שכל הכיתה שלו הציקה לו. עטלפי נזלת, ריקוד סטפס בלתי נפסק, היתלות מהקרסול, ועוד קללות הפכו לשגרה אצלו. 

בדרך כלל נהג איתן לטפל בעצמו ואז לחזור הביתה, ללא כל עזרה. יום אחד קולל ולא הצליח להוריד את הכישוף. הוריו הורידו את הקללה חיש מהר וחקרו אותו לגבי הנושא. 

יאיר ביום למחרת בילה את כל שעותיו, כולל שיעורים והפסקות בכעס ודרישה מהמנהל להעביר את איתן כיתה, לכיתתו שלו, כדי שלא יציקו לו.

"ייגרמו מקרים בלתי נעימים" פסק פעם אחר פעם המנהל. וההתעללות נמשכה, יאיר שם לב ולא היה רגוע. כולם לא הסכימו להעביר את איתן לכיתתו של יאיר.

טיול שנתי במצוקי ים המלח. התרגשות בתלמידים ורחש התארגנויות בבית הספר.

יאיר צעד עם חבריו מקדימה, צמוד למדריך, גאה ושמח.

איתן נשרך מאחור כותב ביומנו שירים על הנוף והחיים, על אומללות. המורה האיצה בו. לאיתן נמאס.

"הוא נפל מהצוק!" צווחה המורה פעם אחר פעם. איתן קפץ מהצוק.

כל התלמידים והצוות רצו אחורנית, לראות מה קרה. 

"אתה תישאר פה אתה" לפת המדריך את כתפיו של יאיר. ויאיר הבין. הוא התפתל ונשך ושרט במטרה להשתחרר.

"הוא לא נפל!" הוא צרח, "הוא קפץ! נמאס לו מהחיים הנוראים שעשיתם לו!" הוא בכה וצעק. "שונא אתכם! רצחתם את אח שלי!".

"שתוק!"

"זה לא נכון"

"לא עשינו לו כלום"

"הוא נפל, יא מטורלל!"

אלו היו התגובות.

"הוא לא נפל הוא קפץ והתאבד-בגללכם!" הוא זקר את אצבעו אל הכיתה המקבילה בזעם.

בשבעה הוא כמעט חנק את המנהל והכיתה המקבילה שבאו.

"איך אתם מעיזים?" הוא סינן וסילק אותם, למורת רוחם של הוריו.

"הירגע, הם לא עשו דבר".

יאיר נותר לבד. אף אחד לא הבין שההתעללות של הכיתה אל איתן היא זו שגרמה לא להתאבד. אף אחד לא האמין שהוא התאבד. לכן יאיר התנתק. התנתק מרוצחי אחיו תאומו. לכן היה כ"כ נחמד אל הילדים הפחות מקובלים בכיתה.

"סליחה" לחשתי במבוכה.

"זה בסדר, בכל מקרה היית מגלה. אתמול היה האזכרה שלו" עיניו נמלאו דמעות.

"אבל אתה לא כזה שמתעלל. נטיל קללות ונספר אם יקרה משהו כזה למישהו" ניחמתי אותו בחוסר הצלחה.

הסיפור לגמרי אמיתי, שיניתי שמות והוספתי קסם כדי שלא יזהו.

אם אכפת לכם שלא יתאבדו- אל תתעללו!

זה יכול להיות מילה פוגענית אפילו, או לצחוק עליהם. הם בני אדם בדיוק כמונו. אל תתנו להם להיות אחרים מאיתנו.