התלמיד האהוב עליו

שלום לכם! אז בזמן שאני מעלה את הפאנפיק שלי, עלה לי עוד פיקצר קצרצר, כתבתי אותו, ודי אהבתי מה שיצא, אז הנה אני מפרסמת אותו! (אם יאשרו אותו, כמובן) 

הוא היה התלמיד האהוב עליו. 

הוא היה התלמיד האהוב עליו, ובכלל לא בגלל הכישרון שלו בשיקויים (טוב, לא היה לו כזה) 

הכל בגלל העיניים שלו. 

העיניים של אמא שלו. 

סנייפ התאהב בעיניים האלה כשהיה רק בן 11, כשרק הגיע להוגוורטס. 

רק, משהו הפריע, חוץ מהעיניים, הוא שנא כל דבר אחר בתלמיד הזה. 

הילד היה דומה כל כך לאבא שלו, אותו אחד שסנייפ תיעב בכל שנות לימודיו, ואחריהן. 

אבל עדיין, העיניים שלו התעלו על הכל. 

כל הדברים המעצבנים שיש בו, כל הדמיון לאבא שלו, הכל היה כלום, לעומת העיניים שלו. 

העיניים של אמא שלו. 

סנייפ כל כך אהב אותה. 

אבל סנייפ גם לא יכל לקבל אותה. 

הכל בגלל פוטר. 

הכל בגלל ג'יימס פוטר הדפוק. 

אם לא ג'יימס, סנייפ לא היה מפרק את כל התסכול שלו על לילי, שרק באה לעזור לו, וקורא לה בוצדמית. 

אם לא ג'יימס פוטר, היא לא הייתה שונאת אותו. 

אם לא ג'יימס פוטר, אולי היא אפילו הייתה מתחילה לחבב אותו. 

אבל לא. 

ג'יימס פוטר הארור היה חייב להפריע. 

הוא היה חייב להתאהב בלילי גם. 

הוא היה חייב לגלות שסנייפ מאוהב בה, ולעשות לו את המוות בגלל זה. 

ג'יימס היה חייב לקחת את לילי ממנו. 

עכשיו, כשסנייפ מורה בהוגוורטס, והוא מלמד את הארי פוטר, כל שיעור שיקויים שהארי נמצא בו, סנייפ מוצף בזכרונות מחדש. 

הכל בגלל העיניים האלה. 

הכל בגללן.