Remember Me

פלג, את זה כתבתי בשבילך כי רצית בפאנדום פ"ג עם פרסבת' >< די קצר ולא הכי טוב שלי, אבל אני אשמח לת"ב :)

xoxoxo

שירי

טיפות הגשם פוגעות בצליל דפיקה קלוש בחלון האוטובוס, מחליקות, וממשיכות הלאה לאורך הזגוגית. הגשם האפור, הזועף, נדמה כל כך מתאים בהתחשב בנסיבות. הרי במחנה לא יורד גשם לעולם, וברגע שהיא יצאה מגבולותיו –ולא התכוונה לחזור אי פעם- טיפת הגשם הראשונה פגעה בעורפה. ואז עוד אחת, ועוד אחת, שתיים, שלוש, חמש, נהר. מעבר לחלון היא הבחינה בדמותו המטושטשת מנופפת לנהג שיעצור. השיער שלו לא רטוב, היא שמה לב. כשהוא נרגש או מבוהל מוח אצה תמיד שוכח שאנשים רגילים באמת נרטבים כשיורד גשם.

(אנבת' מחניקה אנחת אכזבה. היא יודעת שהיא הציעה לפרסי להצטרף אליה, אבל לרגע היא קיוותה שהוא לא יגיע. כשהיא לבד, הרבה יותר פשוט לשכוח.)

הוא נדחק למושב לידה, מביט בה כמבקש הסבר. היא הייתה האישה עם התוכנית- הוא תמיד עשה מה שביקשה כי הוא היה בטוח שיש סיבה. אנבת' יודעת שפרסי רוצה הסבר; הסבר ללמה היא לובשת את מעיל הגשם הכחול-כהה שלה מעל חולצת טריקו שחורה רגילה במקום החולצה הכתומה הזוהרת של מחנה החצויים, למה היא לא חגורה בסכין או בחרב, למה היא נוסעת, ממה היא בורחת בכלל.

(היא מתעלמת ממנו ומביטה אל החלון. אולי כי זו הפעם הראשונה שהיא לא יודעת למה היא עושה משהו, והיא לא רוצה להסביר שהיא בעצם לא יודעת שום דבר.)

"לאן את נוסעת?" הוא מתחיל בשאלה שנראית קלה לכאורה, מנסה להתעלם מהפיל בחדר.
"אין לי מושג" אנבת' מושכת בכתפיה, מסדרת את כובע הצמר האפור על ראשה "אולי לבוסטון, לבן הדוד שלי מגנס. אולי להודו, או לדרום אמריקה. רחוק מכאן."
"למה?" פרסי נועץ בה מבט "למה את עוזבת אותנו? ממה את בורחת, חכמולוגית?"
"אני לא יודעת, בסדר?" היא לא התכוונה לצעוק עליו, אבל העובדה שהיא פועלת על פי אינסטינקט בלבד נגעה בעצב חשוף. "אני מצטערת" היא אמרה בקול רך יותר "אני... אני חושבת שסיימתי עם הקסם, האלים וכל זה. אני עוזבת."
"מה-" הוא מתחיל למחות, אבל הכריזה של האוטובוס קוטעת אותו בקול מתכתי שקורא לכל הנוסעים לעלות.
היא מניחה אצבע על פיו, במחווה שנועדה להשתיק אותו. "אני יודעת שניצחנו בתמונה הגדולה" העיניים שלה נראות כמו ענני סערה כשהיא מדברת "אבל בעצם הפסדנו, פרסי, אני ואתה. האלים ניצחו. אנחנו אלו שהפסידו. כל הזמן, בעצם היינו רק כלי משחק. זה כל מה שהיינו מאז ומעולם. וזאת לא הייתה הרפתקה מדהימה, לא משנה כמה ננסה להעמיד פנים שזה היה ככה. זאת הייתה מלחמה, פרסי."
הוא שותק כמה רגעים, והשאלה היחידה שהוא שואל היא "ומה תעשי עכשיו?". שניהם יודעים שהוא מתכוון בעצם לשאול מה יישאר לך אחרינו?
"אני לא יודעת" היא אומרת "אני מניחה שאנסה לשכוח."
"הם המשפחה שלך, אנבת', גם מי שכאן וגם מי שכבר לא." הוא אומר "ואם את תיסעי מכאן- תברחי ותבחרי לשכוח, אז מי כן יזכור אותם?" היא לא עונה לו, אדישה כלפי הקול הקטן בירכתי ראשה שלוחש לה שהוא צודק והיא עושה טעות.

(היא אף פעם לא טועה.)

"את לא צריכה לזכור לשכוח" הוא אוחז בידה חזק, מנסה לשכנע אותה לתת לזה, להם, סיכוי אחרון "את צריכה לשכוח לפעמים לזכור." למישהו אחר זה היה נשמע כאילו אין הבדל, אבל הם היחידים שיודעים את האמת.

(בתחנת המנוחה הם יורדים מהאוטובוס ועולים לקו שלוקח אותם בחזרה בכיוון השני.)