פריהוגוורטס

הם בכיתה ד'. בבית ספר שנמצא על ההרים של סקוטלנד. קרוב לסטונהנג'. בבניין מפואר עשוי שיש מצוחצח. 

הם בני 10 ו11. כולם חוץ ממנו כבר בני אחת עשרה. רק הוא מחכה ליומולדת, למכתב.

הוא בן 11. וקיבל מכתב. החבר הכי טוב שלו. ורק הוא מחכה ליומולדת, למכתב.

הוא מתגאה במכתב. כבר קנה שרביט. ורק הוא, מרגיש מבודד, בלי מכתב.

הוא סיפר על התנשמת החדשה והספרים. ורק הוא, מרגיש מבודד, בלי מכתב.

הוא קנה לו גלידה גדולה ליומולדת. שניהם, החברים הכי טובים, מחכים למכתב שלו.

הוא שמח. הוא חרד. הוא מפחד. הוא מתרגש. הוא מחכה בציפייה.

השעה 12 בלילה. מחכה לשריקת ינשוף או תנשמת. הוא מחכה עם דמעות בעיניים.

הוא שומע שריקת ינשוף. הלב שלו קופץ. 

הוא פותח את החלון. ינשוף נכנס ומתעופף. הוא מפיל מכתב. הינשוף יוצא.

הוא לוקח את המכתב בידיים רועדות. הוא קוסם, זה בטוח עכשיו. הוא נאנח בהקלה.

הוא מביט בחותמת.  מצפה למצוא בדיו ירוקה על קלף נכתב את שמו ואת מגוריו בכתב מסולסל.

הוא בהלם. הוא רוצה לצרוח. ולרצוח. הוא רוצה לבכות. הוא רוצה להיעלם. הוא שונא את הרגע הבא, כשהמשפחה תגלה.

הוא כואב. הוא מוצא את שם אביו-'עניינים דחופים סודי מ.ק.מ.ה.'

הוא רוצה לקרוע את המכתב לגזירים. הוא רוצה להעלות אותו באש.

הוא רוצה להיעלם. הואעוצם עיניים ומדמיין. הוא מדמיין את עצמו נעלם. הוא פוקח עיניים אבל הוא עדיין שם.

הוא מפחד לקראת המחר. הוא מפחד מתלמידי פריהוגוורטס. הוא מפחד מתגובת חברו הטוב ביותר.

הוא רצה להישכח, שלא ידעו מי הוא. בן למשפחה טהורת דם ללא פשרות. בן למשפחה שבושה לא להיות מושלם וקוסם בתוכה.

הוא עוצם את עיניו ומדמיין. הוא מדמיין שהוא נמחק מזכרונותיהם של הוריו. אחיו. מוריו. התלמידים. החברים. המכרים.

הוא לא פוסק לדמיין. הוא ממשיך לדמיין שהוא הופך לתלולית אפר שלא מזיז לאיש. לתלולית אפר שבקרוב הגמדון יטאטא במסירות מבחילה. לתלולית אפר שאמו תתעצבן שזה ליכלך את תחתית חוד עקבי נעלי העקב.

הוא רצה בזה. הוא האמין בזה. הוא ידע שזה לא אמיתי אבל המשיך להאמין בזה. הוא יודע שזה דמיון אז הוא ממשיך לעצום עיניים.

הוא לא פוקח. הוא רוצה להמשיך בדמיון. הוא רוצה לדעת בודאות שהכל ישתנה כשיפקח את עיניו, אם יהיה לו עיניים כתלולית אפר.

הוא ידע שזה לא אמיתי. למרות זאת היה מופתע לגלות שהוא עדיין שם. בוכה באילמות. שהוא לא נשכח. שהוא בשר ודם.