מושלמת

"רגע, אל תזוזי, זהו! זה מושלם!" אמרה המעצבת.

הסתכלתי במראה ולא האמנתי למראה עיני.

הייתי לבושה בשמלה לבנה ארוכה שהתרחבה עוד ועוד כלפי מטה, עם מחשוף גב עמוק.

שיערי הפזור סולסל ונשזרו בו פרחי כסף.

עקבים לבנים ענקיים, שלא היה לי כל כך ברור איך אני אמורה ללכת איתם, עם תחתית כסופה- ירוקה.

אופרתי בכבדות ולא היה חלק בפני שלא כוסה במייקאפ, נצנצים, סומק, אודם ורוד ומה לא.

נראיתי כה מתוקה ותמימה, יפהפייה.

כן, מדהימה, אלוהית, מקסימה וטהורה.

אבל זו לא הייתה אני באמת.

נראיתי אחרת, שונה, מושלמת.

מושלמת מידי.

עמדו לחתן אותי לגבר אחר ומרושע, לוציוס מאלפוי שמו.

חייכתי חיוך מתוק "וואו! אנג'לה! עשית עבודה מדהימה!"

היא הזעיפה את פניה "אנג'לינה. לא משנה. שמחתי לעזור." היא קדה ויצאה מהחדר.

תמיד ידעתי לעטות מסיכה על פני, כך איש לא באמת ידע מה הם רגשותיי האמיתיים.

היחידות שתמיד יודעות מה קורה איתי הן בלה ואנדי, אנדי התחתנה עם בן מוגלגים אז שרפו אותה באילן המשפחתי.

בלה נכנסה לחדר בשמלת שושבינות תכולה באורך הברך, עם נעלי סירה בגוון שמיים ושיער פזור שהקנו לה מראה חופשי ושובה לב.

לא כמוני.

"הו, קיסי! את לא מאושרת? באתי ללוות אותך ליום הגדול בחייך!" אמרה ועשתה תנועות ג'אז מטופשות עם הידיים.

היא מיד הבחינה, כמובן, בהבעת פניי ושאלה ללא קול 'מה קרה?'

"נראה לך שאנחנו עושות את הדבר הנכון?" לחשתי, מתבוננת על אמי, שבירכה אורחים בלי סוף, בולטת בשמלתה המזעזעת בגוון ורוד סלמון שלא השתלבה עם האף הגדול והמעוקל והשפתון המכוער שלה.

"אני לא אוהבת את לוציוס, כמה שלא אנסה. הוא בחור המוני ומגעיל! איך נתנו לזה לקרות? אוי, בלה! אני לא רוצה לחיות כך!" קברתי את פני בכתפה והחנקתי התייפחות.

"תיזהרי! אסור שמישהו ישמע אותך מדברת כך!" אמרה והציצה בחשש על אמא מן החלון.

היא חפנה את לחיי והרימה את פניי מעלה, אל פניה.

"נרקיסה" אמרה "זהו התפקיד שהאל נתן לנו למלא ואנחנו נמלא אותו בכבוד! גם אני לא אוהבת את רודפולס, אבל אין לי, לנו, ברירה, זהו הייעוד שלנו, של שתינו."

היא חבקה את כתפי ויצאה להחליף את אמא בקבלת האורחים.

בו ברגע נשמעה דפיקה על הדלת ואמא התפרצה פנימה, כולה חיוכים ומלמלה מזעזעת בגוון סלמון ואף מעוקל גדול, כהרגלה, בלי לבקש אישור כניסה.

היא הניחה את אתי ידיה על כתפיי וסובבה אותי לעבר החלון.

"תראי" אמרה "כמה מכובדים הגיעו. אל תעזי לבייש את משפחתינו ביום כזה! שומעת?" אמרה.

היא תפסה את סנטרי והרימה אותו בחדות מעלה, אל עיניה הדוקרות, שאף פעם לא ראו אהבה אמיתית מהי.

"אני מצפה ממך להרבה" אמרה ויצאה.

בלה נכנסה שוב והושיטה לי זר מרהיב.

"בשבילך" אמרה וכשראתה את ההלם על פני הוסיפה "עד כמה גרוע זה היה?"

"היא אפילו לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי" המילים יצאו מגרוני החנוק ודמעה בודדה זלגה על פניי.

בלה ניגבה אותה במפית נייר "חבל על האיפור", אמרה.

היא שילבה את זרועי בזרועה ויצאנו מן החדר, אל החופה.

"האם את, נרקיסה כריסטינה בלק, לוקחת את לוציוס דראקו מאלפוי לך לבעל, בעוני ובחולי, באש ובמים?"

הבטתי על ים האנשים סביב.

מבטה של אימי, שישבה בשורה הראשונה, היה קטלני.

בלה לחצה את כף ידי בעידוד.

"כן" עניתי בהחלטיות.

"אם כך, החתן ראשי לנשק את הכלה!"

והנשיקה הזו, היא הטעות הנוראה ביותר שעשיתי בחיי.