טיפשות מוסרית

חזרתי מן הכירה, נושא קדרה גדולה מלאה במים, תרנגול כחוש ומת וכמה עשבי תיבול צפים במי הקדרה

פני היו מכוסים פיח מן העבודה במכרה ותחבושת גדולה עטפה את זרועי השמאלית, 'מתנה' מאוכף שקט שהתחצפתי אליו.

פניתי לערימת הגרוטאות שלי והמשכתי לעבוד.

חיזקתי חבלים, דפקתי מסמרים וחיברתי קרשים.

בסופו של דבר, כשקרני אור חמימות כבר החלו לדגדג את אפי המנומש, ה'בית' שעבדתי עליו ימים כה רבים היה מוכן.

היה בו חדר ואפילו כיור עם מים זורמים, שעלה לי בקימוצים רבים מהאוכל.

תפרתי סדין מסחבה ישנה ומצאתי בערימה מזרון ישן.

הפתילייה שלי הייתה מונחת במרכז ואני התחלתי להתארגן.

הבטתי בפני בשבר מראה בזמן שהתגלחתי.

נער חסון, בן 17, שאין לו איש בעולם.

איך דבר כזה יכול לקרות?

איבדתי את הורי כשהייתי צעיר.

הם מתו ממחלה ואני עברתי לבית היתומים.

אצלנו, מאחר ויש כל כך הרבה יתומים וכל כך מעט מזון, היתומים עוזבית את בית היתומים בגיל 10 ומנסים את מזלם בעולם.

בדרך כלל, היתומים מקימים חבורות, שבהן קל יותר להשיג מזון, אך אני שנאתי את הילדים שם.

הם היו כל כך חסרי דאגות ועליזים, הם לא הבינו שמעכשיו, אין מי שיספק לנו מזון.

אני מיד התחלתי לגנוב ולעזור לכובסות וככה שרדתי.

מגיל 12 אני מרוויח קצבת דגן ושמן במשחקי הרעב.

בשנה שעברה, עולמי השתנה.

היה עוד פיצוץ בכירה ואנשים רבים מתו.

היה צורך לגייס עוד עובדים ולכן פנו לקהילות הצעירות יותר.

אני הייתי נלהב להתחיל, לא לכבס ולנקות יותר.

עד מהרה הבנתי שעדיף כבר לכבס כל היום מאשר לשים את עצמך בכזו סכנת חיים.

היום, זה יום האסיף האחרון שאיאלץ לצפות בחרדה ביד בעלת העור הורוד נכנסת ושולפת פתק מכדור הזכוכית.

לבשתי את החולצה הלבנה ואת העניבה השחורה, הדברים היחידים שנשארו לי מאבי.

הלכתי, ידי בכיסי, אל עבר הכיכר.

עמדתי בקבוצה של נערים מבוהלים כמו פרים המובלים לשחיטה.

הארטיוולד עמדה על הבמה ושלפה פתק ראשון: "מגי סטרונהיוולד!" נערה בת 16 עלתה לבמה והעמידה פנים אמיצות מול המצלמות.

היא שלפה פתק נוסף: "הארוולד בקינסטון!" יופי.

זה לא אני.

ילד בן 12 עלה לבמה ופרץ בבכי.

נשארו להארטיוולד כנראה, מעט רחמים, כי שאלה: "יש מתנדבים?"

האם אתן לילד בן 12 למות בצורה כה אכזרית? הוא כל כך צעיר!

ועלי, איש לא יבכה, יתאבל.

הילד הביט בקהל, חסר אונים.

הארטיוולד נראתה מעט... מתוסכלת.

עולמנו כל כך לא הוגן.

"אם כן..." פתחה.

"לא!" קראתי "אני! אני אתנדב!"

מה עשיתי? אה, כן, התנדבתי למות למען ילד שאני מכלל לא מכיר. 

איזו טיפשות. טיפשות מוסרית, אבל טיפשות.

עליתי לבמה.

"מהו השם שלך?" שאלה הארטיוולד ולחצה את ידי, כמבקשת לומר 'עשית את הדבר הנכון!'

"אין לי שם" עניתי בצלילות.

"מה? למה?" שאלה.

"הורי מתו כשהייתי צעיר. הלכתי לבית יתומים, אבל בגיל 10 מסלקים אותנו, אין מזון, את יודעת..."

בראיונות, לא היה את מי לראיין אצלי, אז ראיינו את הילד הקטן, הארוולד.

מסתבר שגם הוא יתום בודד, שהוריו מתו ממחלה.

לצערי, יש הרבה כאלה במחוז.

כתבו: 'עשינו בדיקת די אן איי וגילינו שהם אחים'

בטח.

כמו שיש לי כבוד לקפיטול.

הגענו.

אחרי הרבה משיכות ודקירות, אני מוצא את עצמי מול הסטייליסט.

יש לו עור ירוק חייזרי, קוצים כחולים ועיניים מוגדלות ועגולות יותר מידי.

אני סוקר את החדר, מחפש בגדים, סרטי מדידה, משהו.

מה שאני מוצא זה צמיד שמתלפף על היד בכמה סיבובים, עם זנב של נחש והגוף קטוע באמצע, כובע עם פנס וקופסה עם אבקה שחורה.

אוי.

לא.

הוא.

לא.

הוא מפשיט אותי מבגדי ומורח אותי באבקה.

הוא לקח את הכובע עם הפנס ואמר: "לפני שאתה עולה, תדליק את הפנס. תנופף לכולם ביותר מידי נחמדות ואל תנסה להסתיר כלום. אה, ותחזיק ידיים עם מגי."

אני מרגיש כאילו הוא נתן לי בוקס בבטן.

לפני העלייה, אני מגלה שמגי נראית אותו דבר.

אנחנו מחליפים מבטים סולדים ועולים על הכרכרה.

הדלקתי את הפנס.

וואו!

יוצא משם עשן זוהר באור זהוב.

אני מחזיק ידיים עם מגי והצמידים שלנו מתחברים.

לה יש את ראש הנחש.

ברגע שהצמידים מתחברים, יוצאות לשונות אש ועוטפות את ידינו.

הקהל בהיי.

זה היום הרביעי בזירה.

מתו כבר מחצית מן המתמודדים.

אני ישן על עץ, עם שק השינה שגנבתי מקרן השפע.

אכלתי את התפוח המיובש האחרון וירדתי, להמשיך לצעוד.

בצהריים אני פתאום רואה סכין כסופה מתעופפת מעל כתפי השמאלית.

התקפה.

אני יורה חיצים על הקרייריסטים והורג אחד, שניים, שלושה, ארבעה.

האחרון שנותר צורח בזעם וזורק עלי סכין שפוגעת בגבי.

פתאום זה מכה בי.

לא סתם הראו לי את הילד.

הוצאתי תמונה מתליון.

היו בה ארבע נפשות מאושרות.

בנשימתי האחרונה אני מבין.

הצלתי את אחי הקטן.