החיים על פי רוז

שלום לכולם כאן רוז!

החלטתי שבכל פרק אני יענה על תגובות ויגיד תודה לנרשמים, אז בואו נתחיל!

תודה לכל הנרשמים:

-Me,Myself&I

-הקונדסאית הראשונה

-ילד שלד-גל זאב

-רוז-קליאו-אלכס

-tur9529

-ליאורה

-dafi

-הרמיוניהמדהימה

אז אני יודעת שהפרק (עם אפשר לקרוא לו ככה)הקודם היה קצר ממש אבל לא רציתי לכתוב אותו ביחד עם הפרק הראשון כי את הפרק הראשון קראתי בכיתה, וסקורפיוס היה בה.  רציתי להגיד תודה שאתם נרשמים ומגיבים, אני יודעת שיש טעויות הקלדה, פשוט הרבה פעמים אני כותבת את הפרק בטלפון שסבא ארתור קנה לי לכבוד יום ההולדת ה14 שלי ולפעמים הוא מתקן אוטמטית. אני רציתי גם להגיד שאת רוב הפרקים אני יעלה בימי שלישי או רביעי כי בהם אני גומרת מוקדם.

טוב אז אני חושבת שחפרתי מספיק אבל יש לי שאלה אחרונה, יכול להיות שאני יצא קצת סתומה עכשיו , אבל בפרק הקודם באחת התגובות היה כתוב טרטרוס, מישהו יודע מה זה אומר?

מחר יש משחק קוודיץ', גריפינדור מול סלית'רין. בערב שלפני המשחק אני וג'יימס ירדנו ביחד לארוחת הערב כי לפני זה עזרתי לו בשיעורים (אני חייבת לציין שמאוד התעצבנתי עליו כשגיליתי שהוא לא יודע חצי מהחומר שלומדים בשנה השישית, למרות שכרגע אני מוכנה להאמין עליו הכל) התיישבנו כרגיל בשולחן של גריפינדור והתחלנו לאכול, אני דיברתי עם בת' ולא שמתי לב לג'יימס. אחרי כמה דקות של פטפוטים חסרי משמעות אני שומעת נחירות מהצד, אני מסתובבת אל ג'יימס ומגלה שהוא עוד הפעם נרדם! 

"ג'יימס....ג'יימס תתעורר!" אמרתי בנסיון נואש להעיר אותו.

"עזבי אותי רוזה!" הוא גנח. חשבתי כמה דקות  ואז עלה לי רעיון.

"ג'יימס! ג'יימס, תתעורר! ג'יין כאן!"  הוא התעורר ונמתח כמו קפיץ.

"מה? איפה היא?" הוא שאל בהתלהבות. 

"היא בדיוק הלכה" אמרתי וכמעט התפוצצתי מצחוק.

"רוזה!" הוא גנח והניח בחזרה את הראש על השולחן.

"אולי תלך לישון כמו בן אדם נורמלי?!" שאלתי בכעס.

"ואיך בן אדם נורמלי ישן?"

" במיטה!"

הוא לא הגיב.

"אולי לשם שינוי תקשיב לי?!"

"עזבי אותי, רוזה! אני ילד גדול!"

"טוב אתה מתנהג כמו תינוק"

"אני לא צריך עוד אמא, אחת מספיקה לי!"

" טוב! עם נפסיד במשחק זה יהיה רק באשמתך!"

אמרתי ויצאתי מהר לכיוון חדר המועדון.

***

בסביבות 1:00 בלילה (או לפנות בוקר, תלוי את מי אתה שואל) שמעתי רעש של טאקי מתפוצץ (כן, יש לו רעש, רעש של פיצוץ)וצהלות ניצחון ששיכות לאדם היחיד שישחק טאקי מתפוצץ באמצע הלילה, ג'יימס *מבט מלא טינה*.

יירדתי למטה וחזרתי על כל הקללות שלמדתי מאבא בגיל 10 (הוא היה נשאר איתי בבית וכל פעם שהיה מקבל מכה ממשהו היה פולט קללה עסיסית). הגעתי למטה והסתבר שצדקתי.

"ג'יימס!" ג'יימס הסתובב אלי ומאחוריו ראיתי ראש ג'ינג'י מבצבץ, פרד.

"פרד!"הוא זז קצת ויצא מאחורי ג'יימס.

"אתם עוד ערים!? אתם ממש רוצים להפסיד מחר!? שג'יין תראה איזה לוזרים אתם?!"

"תירגעי רוזה"

"רוזה!? רוזה!? תעופו מפה עכשיו או שאני אכתוב לג'יני ואנג'לינה, קדימה או שאני אקשור אתכם למיטה! אתם חושבים רק על עצמכם!ומה עם אחת האחיות שלכם הייתה מתעוררת? הייתם מחזירים אותה לישון כי אתם הבוגרים, אבל אתם לא! אתם מתנהגים כמו ילדים בני שבע שישנים פעם ראשונה מחוץ לבית!"  הם פשוט עמדו שם והתחילו לצחוק! נעמדתי ביניהם תפסתי להם באוזניים וגררתי אותם לחדר.

" איה! תרפי קצת רוזה!" אמר ג'יימס.

חיזקתי את האחיזה שלי בוא והלכתי מהר יותר.

כשהגעתי לחדר כמעט נשפתי אש מרוב כעס.

"שניכם! למיטה! עכשיו!" הם צייתו לי ועל פניהם מבטי פחד. חייכתי לעצמי, עשיתי עבודה טובה.

"ואתם לא יוצאים משם לפחות עד שש" הם נכנסו למיטה והתכסו.

"אתם צריכים נשיקת לילה טוב או שאני יכולה ללכת?".

הם לא ענו לי. 

 אז יצאתי החוצה וחזרתי לישון.

***

בבוקר כל השחקניםקמו והתכנסו לשיחת העידוד הרגילה. חיכינו עד שהקפטן והחובט יועילו בטובם לבוא אבל הם לא באו. אחרי חצי שעה ואחרי שרוקסן חיפשה אותם בכל בית הספר אמרתי לקבוצה לחכות ושאני ילך להביא אותם.

עליתי למעלה, למעונות הבנים בשנה השביעית פתחתי את הדלת וראיתי את שני ראשי הכרוב (כן, יש קללה כזאת) האלה ישנים! פתחתי את הוילונות בחדר וצעקתי.

"קומו עשיו!"

"רוזי" גנח פרד.

"שום רוזי ושום נעליים! עוד חצי שעה משחק ואתם ישנים?! אני הזהרתי אותך ג'יימס! אני ביקשתי ממך ללכת לישון בשעה נורמלית! אבל אתה, מתנהג כמו תינוק!" פרד גיחך. פניתי אליו והוא מחק את החיוך מהפנים.

"ואתה! אני ציפיתי ממך ליותר! אתה יודע שרוקסן חיפשה אותך בכל הבית ספר?! היא לא האמינה שתפספס משחק! עכשיו שניכם קומו ותתארגנו הכי מהר שהתארגנתם אי פעם!" צרחתי ויצאתי החוצה כדי לתת להם להתארגן.

כשירדנו למטה נשארה רק עוד רבע שעה עד למשחק.

מצאנו את הקבוצה באוהל השחקנים , לחוצה ונראה שכמה מהשחקניות מהשנה השנייה על סף בכי.

איך שנכנסנו לילי ורוקסן התקרבו אלינו ופתאום כל אחת מהן התקרבה אל אחיה הגדול ונתנה לו סטירה מצלצלת בתיאום מושלם.

"תגיד יש לך שם בכלל משהו?!" אמרה רוקסן והצביעה לראשו של פרד. "יכולנו להפסיד! ולפי איך שאתם נראים זה מה שגם כנראה יקרה! אני חיפשתי אותך בכל בית ספר!" צרחה רוקסן. 

עכשיו הייה תורה של לילי שהייתה כבר אדומה מכעס.

" ואתה! אתה בכלל חושב לפעמים?! לא מספיק שאתה לא ישן לילה לפני משחק אתה גם לוקח איתך את בן דוד שלך?! אתה הקפטן!".

הכריזה ביקשה מכולם להתיישב במקומות ומהשחקנים להתכונן. כולם נעמדו במגרש וחיכו שהמשחק יתחיל. ג'יימס וקפטן סלית'רין לחצו ידיים במהירות, מדאם הוץ' שרקה ואנחנו התחלנו במשחק.

" הכדור אצל פוטר עובר לוויזלי לצ'אנג וסל!!! המחפש של סלית'רין ראה את הסניץ', ג'יימס פוטר מייד אחריו. רגע, מה קורה פה? ג'יימס עוצר! מה הוא עושה? הוא מפהק! סלית'רין תופסת את הסניץ' ומנצחת!!!!!".

המשחק היה רק כמה דקות אבל כולנו הצלחנו לצבור מספיק עצבים כלפי ג'יימס ופרד. כשיירדנו קשרנו את שניהם לכיסא וכל אחד בתורו הכניס להם סתירה.

באותו הלילה קשרנו את שניהם למיטה (אני אמרתי להם שזה יקרה)הלבשנו אותם בצעיפי סלית'רין ואף אחד לא דיבר איתם עד הצהריים שלמחרת.

בצהריים הם קראו לכולם לחצר ושיחררו זיקוקים שיצרו את המילה "מצתארים" כולם צחקו עליהם אבל חזרו לדבר איתם.

ולמקרה שאתם תוהים אם שלחתי מכתב לאימהות שלהם, כן שלחתי והם קיבלו צרחנים ביום שלמחרת.

*

אז כן, זה סוף הפרק. עצרתי כשהסוף היה טוב. אז עם אתם כבר בזבזתם את חמש הדקות המיותרות האלו פה, אני מבקשת שתקדישו עוד שתי דקות (קיבלתי את התיקון) ותגיבו לנערה הכי משועממת שפגשתם בחיים (למרות שלא ממש פגשתם אותי).

אז עד לפרק הבא, ביי!

נ.ב

תענו לי על השאלה שכתבתי בהתחלה

הפרק הקודם		הפרק הבא