העיניים הן ראי הנפש

There is a swelling storm 

And I'm caught up in the middle of it all 

And it takes control 

Of the person that I thought I was 

The boy I used to know

- Waves, Dean Lewis

פרק 1 - עיניים ירוקות

הארי בחן את הקרקע ההרוסה.

היא הייתה מלאה בשלוליות ובבריכות קטנות, וכל צמחי הפרא שגדלו בה נתלשו ממקומם ונשטפו עד השורש. אפילו העצים שכבו, מנותקים מהקרקע, ליד בורות שפעם היו מקום מושבם.

זה נראה כאילו עבר כאן טורנדו.

אבל זה לא היה טורנדו. זה היה צונאמי.

"תחזור שוב על מה שקרה, בבקשה," ביקשה מאחוריו הרמיוני ממקגרגור.

מקגרגור היה הילאי נוסף מהצוות שלהם, הבכיר ביותר חוץ מהמפקדת. כשהם לא היו במשרד שלה, הוא היה הבוס.

אחרי הפגישה שלהם איתה - מה שלא הלך כמתוכנן, אבל הארי האמין שהם מסוגלים לשנות את דעתה לגביהם - היא הפקידה אותם בידי מקגרגור ושלחה אותם ואת שאר הצוות למתחם ההרס, זירת הפשע.

מקגרגור הביט בהרס, קילומטרים שלמים של חורבות של טבע שגדל בפראיות וביופי עוצר נשימה. הכל הרוס. הוא נראה קודר ורציני, כמו שנראה לכל אורך היום. עשה רושם שככה הוא התנהג תמיד, קצת כמו ההיפך של פליקס, שבדיוק התעתק לביתו של חבר הצוות הוותיק השלישי - וורן, היחיד שלא פגשו עדיין   - כדי להמשיך לעבוד איתו על משהו אחר שמנסן ביקשה.

מלבד השלושה והמפקדת, שאר חברי הצוות היו בתקופת מבחן. הארי, רון, הרמיוני שהחליטה להצטרף להפתעתם הרבה (היא תיארה את זה כחוויה חדשה, וטענה שהיא לא רוצה להשאיר להם את כל ההנאה), והייתה גם ג'יני, שלא נתנה לאף אחד להתווכח איתה כשהחליטה שהיא באה גם. היא עדיין לא גמרה את שנת הלימודים האחרונה שלה בהוגוורטס, אבל תגמור בקרוב, ואף אחד לא העז לעמוד בדרכה כשהיא הכריזה בנחישות שהיא הולכת להיות שותפה הפעם. הארי חשב שהיא נראתה יפהפייה ונועזת באותו רגע.

"הוא הגיע לכאן," אמר מקגרגור. "פשוט יצא מתוך העצים. האנס, בחור מצוות השמירה, היה פה בסיור באותו זמן, הוא זה שסיפר לנו את הפרטים. התוקף פרץ בריצה מתוך העצים וירד לכריעה בעצירה חדה, ממש כאן," הוא הצביע על סימן החיכוך והמריחה באדמה מול הארי, שכרע במרחק מטר משם. "האנס אמר שהוא ניסה לרוץ אליו ולעצור אותו, אבל זה היה מאוחר מידי. התוקף הטיח אגרוף בקרקע, ופתאום האדמה רעדה. האנס נפל ופספס את הרגע המדויק, אבל כשהוא הרים את העיניים שלו שוב רגע אחרי זה - גל ענק, צונאמי, בגובה של עשרה מטרים לפחות, היה בדרכו במהירות אליהם. מאוחר יותר גילינו שזה היה צונאמי טבעתי - הוא הקיף את כל החומה, חומה עגולה ובקוטר של בערך עשרים קילומטרים, ובאמצעה הכיפה. הצונאמי התרסק תוך רגע. האנס נחנק ואיבד את ההכרה מעוצמת ההתנגשות, אבל מאוחר יותר ראינו שהנקודה בה התוקף היה באותו זמן היא הנקודה היחידה שנשארה יבשה במרחק עשרה מטרים לפחות לכל כיוון."

"איך לכדתם אותו?" שאל רון.

מקגרגור המשך להסתכל על העצים מסביבם בזמן שדיבר, כאילו בוחן אותם בחיפוש אחר תוקפים נוספים. הוא היה גבוה, עם שיער חום ופנים מנומשות. רציני מאוד יחסית לבחור שעדיין לא הגיע לגיל שלושים. "לא היינו צריכים להתאמץ יותר מידי. משם הוא פשוט המשיך ללכת לכיוון הכיפה, המבנה עליו החומה הגנה, ומהר מאוד הגיעו אליו הילאים נוספים אחרי שהצונאמי פגע והם איתרו את הפולש שתקף. הוא נלחם בהם למשך דקות אחדות, בחרב, והצליח לפצוע כמה נפגעים נוספים חוץ מהאנס, אבל לא היה קשה ללכוד אותו בסופו של דבר ולעלף אותו. ההשערה היא שהוא היה עייף מהצונאמי שזימן, כי אלה שלחמו בו אמרו שהוא היה בעל רפלקסים קטלניים, אבל איטי ומבולבל."

"דיברת על חומה," אמר הארי והזדקף. "איפה היא? או מה שנשאר ממנה?"

"מסביבנו, ממש כאן," מקגרגור החווה בידיו על העצים מכל עבריהם. "זאת לא חומה מוחשית. היא חומה קסומה. נוצרה לפני אלפי שנים כדי להגן על הכיפה, יש שאומרים שעל ידי מרלין בעצמו. היא עוצמתית יותר מכל לחש מגן שתוכלו לחשוב עליו. הייתה. היא הייתה אמורה לשמור על הכיפה מכל תוקף אפשרי, בן אדם אחד או צבאות שלמים, וזה באמת מה שהיא עשתה. עד שהוא הרס אותה."

"לא יכולת להגיד את זה קודם?" מילמל רון.

"אתם נמצאים תחת בחינה כרגע, רון וויזלי," ענה מקגרגור מבלי להסתובב. "קיבלתי הוראות מפורשות מהמפקדת לתת לכם לעשות כרצונכם. אם תרצו לדעת תאלצו לשאול שאלות, אם תרצו להחליט בנוגע למשהו תוכלו להתייעץ אך ורק אחד עם השני, לא עם הילאי מוסמך כמוני או כמו פלצ'ר ווורן." מקגרגור השתתק לרגע ואז המשיך. "היא בוחנת אתכם. תעשו טעות קטנה, והיא תדע על זה. אתם בידיים של עצמכם, ואחד של השני. נהגו בחוכמה."

השתררה שתיקה. הארי נזכר במבט הקר שהיה למפקדת מנסן על הפנים כשהיא בחנה את ארבעתם, עיניה מתמקדות בו במיוחד. היא לא אהבה אותו, הוא ראה את זה בבהירות. היא לא אהבה את הרעיון שהם יעבדו בצוות שלה, הוא לא ידע למה. אבל ההוראה להכניס אותם באה מלמעלה, כך היא אמרה. לא הייתה לה אפשרות להגיד לא. לכן הם יצטרכו לעבוד קשה פי שניים, כדי להוכיח לה שהיא טועה.

היא הבהירה להם היטב שכל טעות קטנה שהם יעשו, היא תשלח אותם החוצה. אף אחד מהם לא ערער על זה.

"ולמה הוא לא יכול להיות קוסם?" החזירה ג'יני את השיחה לנושא שעל הפרק בזמן שכרעה ליד הארי.

"הוא לא היה יכול לעבור את החומה הזאת אם הוא היה קוסם, אפילו לא להתקרב אליה. בטח שלא להפיל אותה." מקגרגור הסתובב והישיר אליה את מבטו. העיניים שלו היו אפורות וחיוורות. "כשהחומה הזאת נוצרה, היא נוצרה לעצור כל אויב אפשרי שיכול להיות חכם מספיק כדי להבין מה יש בתוך הכיפה - בעיקר קוסמים, אבל גם מוגלגים וקנטאורים ועוד יצורים שונים. לא סתם אומרים שמרלין יצר אותה. היא עוצמתית מעבר לכל דמיון. אבל אם מדובר ביצור שלא נכלל ברשימת היצורים שהחומה פועלת נגדם, היא פועלת חלש יותר. לא מאוד, היא עדיין עוצמתית מעבר לכל דמיון, אבל מסתבר שכבר לא בלתי אפשרית להריסה כמו שחשבנו."

"אז אנחנו בכלל לא יודעים מה התוקף הזה," הסיקה הרמיוני. מקגרגור הנהן.

"איך הוא נראה? כמו בן אדם?" שאל רון. מקגרגור הנהן שוב.

"נוכל לראות אותו?" שאל הארי. מקגרגור חייך, כאילו זה מה שחיכה לשמוע על הזמן הזה, אבל לא יכל להציע. היה ברור שאפילו שהוא ממלא פקודות, הוא בעדם.

"אקח אתכם לשם, אבל אתם תיכנסו לבד בזמן שאחזיר את העלמה וויזלי להוגוורטס."

"כבר?" נאנקה ג'יני. מקגונגל הקציבה לה שעות אחדות לפגישה היום עם המפקדת ולאחר מכן ציפתה לראות אותה יושבת בכיתה ומקשיבה לשיעור, מתנהגת למופת.

"נספר לך הכל כשהיא תשחרר אותך שוב," הבטיח הארי ולחץ את ידה. ג'יני חייכה אליו.

"בואו אחרי," אמר מקגרגור.

~~~~~~~~~~~

מקגרגור הוביל אותם לכיפה, והסביר להם תוך כדי הליכה עקב שאלתה של הרמיוני שהם נכנסים לאזור שלא הייתה בו נפש חיה של ייצור תבוני כבר אלפי שנים. רק בעלי חיים יכלו לעבור את החומה ללא פגע, וכל המקום גדל פרא בזמן שהכיפה נשמרה מהעולם שמחוץ לחומה. התקיימו שמירות מחוץ לחומה, רק ליתר ביטחון, אבל אף אחד לא הצליח להיכנס אליה בכל מקרה, והשמירות היו דלות. רק אחרי שהתוקף הפיל אותה נכנס צוות של הילאים בכירים לחקור את הכיפה והכניסה אושרה לצוותים שעורבו בחקירה. לפני זה המקום היה שומם, במשך הרבה מאוד זמן.

את פנים היער שצמח באדמות הלא נגועות, החלק שממש גדל על הכיפה - מבנה גדול וגבוה, עם גג עגול שנראה כמו כיפה, ומכאן השם - גזמו מיד לאחר המתקפה, למקרה שיבואו עוד תוקפים ותהיה אפשרות לראות אותם לפני שהם יתגנבו בתוך היער ויהרסו עוד לחשי הגנה.

גם על זה מקגרגור הסביר להם, כשהארי שאל אם אין עוד שכבות הגנה מלבד החומה. הוא אמר שהם עכשיו גילו, לאחר שנכנסו מבעד להריסות החומה החיצונית, שקסמים עתיקים נוספים מגנים על הכיפה. בערך שישה, כולם חלשים יותר מהחומה החיצונית אך עדיין עוצמתיים, ושמאז שהחומה נפלה הם עצמם הוסיפו עוד לחשים רבים ומלכודות. רון שאל איך זה יכול להיות שהם נמצאים שם אם יש עוד לחשי הגנה, ומקגרגור אמר שנמצאו לחשים בכתבים עתיקים של משרד הקסמים, דברים שנגישים רק למנסן ולממונים עליה וגם הושמדו מיד לאחר שנקראו כדי למנוע שימוש על ידי גורמים אחרים, ובהם הוסבר כיצד לאפשר לקוסם להיראות לא מזיק ולעקוף את הלחשים. הוא אמר שפליקס דאג לכלול אותם ברשימת הניתנים-למעבר לפני שבאו.

אחרי חצי שעה של הליכה מקגרגור אמר שהם עברו את הלחש המונע התעתקות, בין השאר, ועכשיו הם יכולים לעבור את שאר הדרך במהירות (הרמיוני נדהמה מחוסר הזהירות אבל מקגרגור הסביר שזה רק משום שהם עקפו את הלחשים, קוסמים אחרים לא יוכלו לעשות את זה). הוא התעתק איתם ביחד, לוקח אותם ממש לכניסה לכיפה, מבנה ענק ומרשים עשוי שיש.

מקגרגור הוביל אותם לתוכה, לתוך מה שנראה כמו היכל ענק. הייתה במה עגולה באמצע ושלושה ספסלים טבעתיים שהקיפו אותה, ומסביב ארונות. עשרות ארונות שלמים עמוסים במדפים עמוסים בספרים, כולם בעלי כריכת עור וללא כותרות, כולם עתיקים ומכוסים באבק אבל קיימים. הרמיוני נראתה מאושרת.

"הם כתובים בשפה עתיקה ולא מוכרת," ענה מקגרגור לשאלתה. "אנחנו עדיין מנסים לפענח אותה. צוות של לבלרים יושבים על זה ברגעים אלו. בואו אחרי."

הוא לקח אותם לאמצע ההיכל, לבמה. בהינף יד הוא הרים אותה, כמו דלת נפתחת ברצפה. מתחתיה נגלו מדרגות, מוארות על ידי לפידים עם אש שריחפה כמה סנטימטרים מעליהם, חסרת חומר בעירה.

"אתם יכולים להיכנס," אמר מקגרגור. "האסיר מוחזק בפנים בתאים חסינים לקסם, כל סוג של קסם. אני אצטרף אליכם בקרוב. העלמה וויזלי, בואי איתי."

ג'יני שלחה אליהם מבט נרגש אחרון, מאוכזבת, ונעלמה איתו אל מחוץ למבנה. הרמיוני הביטה אל תוך גרם המדרגות שמתחתם. סומק ורדרד התפשט על לחייה. "אני יודעת שזה לא הזמן הכי מתאים, אבל… אני צריכה להתפנות."

"אני אלווה אותך," אמר רון מיד, במה שנשמע כמו הקלה. "אתה יכול לרדת, הארי. עוד רגע נבוא."

הם יצאו מהכיפה. הארי הביט אל תוך המסדרון האפלולי, בוחן את הלפידים. הוא נשאר לעמוד שם עד שלא הצליח לשאת זאת יותר, ונכנס פנימה.

המדרגות לא נמשכו הרבה. אחרי משהו כמו עשרים היה חדר. הארי הביט ברונות שהקיפו את המשקוף. מבפנים לא נשמע קול.

הוא נכנס.

לא היו לפידים בחדר, אז כמעט ולא היה אור בחדר. כמעט שום דבר. רק זוהר ירקרק חיוור, כמעט לא נמצא, מקורו בפינה הרחוקה בחדר. הוא לא איפשר לזהות יותר מצורות מגושמות בחלל, מבלי אפשרות להבדיל ביניהן או להבין מה הן. הריח, מתכתי ועבש, היה חזק ופולשני. האוויר היה מלא באבק.

"לומוס," אמר הארי בשקט. אור לבן, חיוור גם הוא, הופץ בחדר, מאפשר להארי להבין רק בקושי על מה הוא מסתכל.

סורגי ברזל מילאו את החדר. תאים, חמישה במספר, מסודרים בשורה, עם קירות אבן מהתקרה עד הרצפה, כל אחד בערך ארבעה מטרים על שניים. הקירות שפנו למסדרון לא היו קירות, רק סורגים לא צפופים מידי אך לא אפשריים למעבר ביניהם. ריק לגמרי.

האור הירקרק החיוור רפרף לרגע וחזר. הארי התקרב אל אחד מהתאים, אחד לפני הימני ביותר. האור זרח משם, חיוור אבל לא נעלם. הוא הפנה את השרביט שלו לתא והאור הירוק נבלע בלבן.

מישהו ישב שם. באמצע התא, בתנוחה בין ישיבה לשכיבה. שיער שחור. עיניים לרצפה. חולצה שנראתה לבנה אבל הארי לא היה בטוח בגלל התאורה, ג'ינס משופשף על הרגליים, יחף. לכלוך כיסה אותו בשפע, ורובו נראה כאילו מקורו בתא הזה, אבק ואדמה ובוץ. הוא לא הרים את מבטו.

הארי הפנה את שרביטו לאחור, למסדרון. האור הירוק חזר, כמעט בלתי מורגש בגלל האור של הארי. הארי הביט בדמות חסרת התזוזה.

הוא כיבה את השרביט.

זוג עיניים זוהרות מופנות לרצפה. זה כל מה שהארי הצליח לראות בחשכה. ואז העיניים הורמו אליו, לא ממצמצות. עיניים ירוקות, ירוקות כמו של הארי.

אבל לא כמו שלו, אלה זהרו.

כמו זוג פנסים קטנים. מפיצות אור חלוש אבל אור, ירקרק וחיוור, מאירות פנים מסביבן. הארי הסתכל עליו. זה היה נער, בערך בגילו. לא, הארי לא יופתע אם הוא היה ממש בגילו. בן 18 לכל היותר. הפנים שלו נראו חיוורות באור הירקרק על אף העור השזוף, וסביב העיניים היו לו עיגולים שחורים. הוא עדיין לא מצמץ.

הארי התקרב לאט, נעמד צמוד לסורגים. הוא הדליק בחזרה את השרביט בלחישה. הנער השיב לו מבט ממוקד, לא נרתע מהאור הפתאומי.

"מי אתה?" שאל הארי בשקט.

העיניים המאירות סוף סוף מצמצו. הנער שחור השיער בחן את הארי במבטים מרפרפים תוך כדי שהזדקף לאט. הארי ראה, באור השרביט, את מה שפספס קודם. הרצפה הייתה מכוסה בשלוליות, אדמה בוצית ממים. לכל רוחב התא. מהסורגים והלאה לשאר המסדרון והתאים האחרים האדמה הייתה יבשה לגמרי. שלשלאות שחורות וכבדות למראה חיברו את שתי ידיו של האסיר, כל אחת לקיר אחר. הן לא מנעו ממנו תנועה, הן היו רפויות מספיק, אבל כן מנעו ממנו להגיע קרוב יותר ממטר לדלת הסורגים.

הוא. הוא שהרס את חומת ההגנה החיצונית במתקפה אחת בודדה, בכוחות כמעט בלתי ניתנים להבנה, שעשה מה שצבאות שלמים נכשלו לעשות. בסך הכל בן 18.

צעדים נשמעו מחוץ לתא.

"הארי? אתה קרוב?" נשמע קולו של רון. הרמיוני השתיקה אותו בקול לחוץ.

"אני כאן," אמר הארי, מרים קצת את קולו. הצעדים מיהרו להתקרב במרץ מחודש. הנער בתא מצמץ שוב, אבל לא עשה שום דבר. הארי לא ניתק קשר עין. משהו בעיניים שלו, הזוהר הרך הזה שפשוט בקע מהן… זה היה טורד מנוחה.

הארי ירד לאיטו לכריעה מול התא, קרוב לסורגים, והביט בנער בגובה העיניים. ירוקות לירוקות זוהרות.

"הארי?" רון קרא שוב, ממש מחוץ לחדר עם התאים.

"ליד התאים מימין," אמר הארי. רון והרמיוני נעמדו מאחוריו. הוא לא הסיט את מבטו מהנער.

"זה הוא?" הרמיוני נשמעה חסרת ביטחון. הארי הנהן.

"הוא לא נראה מאיים במיוחד… לפחות מפה," אמר רון.

"תראו," אמר הארי. הוא הצביע אל תוך התא. "שלוליות. בכל התא."

"מקגרגור אמר שהוא הרס את המגן החיצוני בעזרת מים," אמר רון. הוא צעד צעד אחורה.

"אבל התאים האלה אמורים לבלום קסם, כל סוג של קסם," אמרה הרמיוני במחאה. "גם אם זה לא קסם של קוסם. ככה מקגרגור אמר."

"נכון," אמר הארי. "אבל מצד שני, רק אצלו בתא יש שלשלאות. הן לא נמצאות גם בתאים האחרים."

"אמת," אמר מקגרגור, נכנס למסדרון התאים בצעדים מהירים אך שקטים. "איכשהו הוא הצליח לזמן מים מתוך האדמה, מי תהום כנראה, על אף החסינות של התאים המכושפים. הוא לא הצליח להוציא אותם מהתא, אבל חשבנו שעדיף שנוודא שהוא לא מסוגל לעשות גם את זה. בשלשלאות השחורות יש מספיק כוח כדי למנוע ממנו גם את זה."

הרמיוני התנשפה. "השלשלאות השחורות?"

"מה הן?" שאל הארי. הוא עדיין לא הסתובב. הנער בתא לא הסתכל על אף אחד אחר, כמוהו.

"הן אגדה! אמור להיות בהן כוח אדיר!"

"והוא קיים," ענה מקגרגור. "הוא מונע ממנו כרגע להפעיל את כוחותיו."

הנער בתא לא הראה כל תגובה לדיבורים. הוא לא ענה לאף אחד, אפילו שדיברו עליו, ולא הסתכל על אף אחד אחר חוץ מהארי. הוא התקרב בזחילה איטית לקדמת התא. השלשלאות השחורות מנעו ממנו להגיע עד הסורגים, אבל הוא התקרב עד לאן שהצליח, עד שהידיים שלו נמתחו מעט לאחור. שם הוא ישב, זקוף, והמשיך להסתכל על הארי.

אחרי רגע של שתיקה רון פתח את פיו שוב. "הוא בכלל יודע לדבר?"

"הוא לא הוציא קול מהפה שלו מאז ההתקפה. וגם אז הוא לא דיבר, רק קרא קריאות קרב," ענה מקגרגור.

רון לקח צעד קדימה. "היי, אתה יכול להבין אותי?" השאלה נותרה תלויה באוויר. הנער אפילו לא הפנה אליו את מבטו. "אולי הוא לא מבין אנגלית."

הארי המשיך להסתכל על העיניים הזוהרות. "אני דווקא חושב שהוא מבין."

הרמיוני הסבירה לפני שרון הספיק לשאול. "אם הוא לא היה מבין אנגלית, הוא היה לפחות מגיב איכשהו. מסתכל עליך כשאתה מתקרב. משהו. זה שהוא ממשיך להסתכל רק על הארי דווקא רומז שהוא מבין כל מילה."

הארי הביט בעיניים של הנער. הוא קם על רגליו והסתובב בפעם הראשונה לחבריו.

הוא הסתכל על מקגרגור. "תן לי את המפתח לתא."

הוא ידע שזה סיכון. הוא ידע שאם משהו לא ילך טוב, אם משהו ישתבש, יכולים לפסול אותו ואת הרמיוני ואת רון ואת ג'יני כי הם נמצאו "לא כשירים ולא בשלים" למשימה בסדר גודל כזה, כמו שמנסן תיארה אותם, בחוסר התרשמות ניכר. הארי ידע שהיא תשתמש בכל תירוץ טוב כדי להוציא אותם מהמחלקה. לא היה לו ספק. אבל הוא הרגיש… ידע, שהוא צריך להתקרב לאסיר עוד קצת. רק עוד קצת.

מקגרגור החזיר לו מבט בוחן, ככל הנראה תוהה אם הוא יצא מדעתו, אבל עשה כבקשתו. הם עדיין נבחנו על ידי המפקדת, שרצתה לדעת איך הם יתנהגו. הוא ידע שמקגרגור לא יתערב.

הרמיוני הביטה בהארי בדאגה. "הארי," היא אמרה. הוא התקרב לסורגים והכניס את המפתח העתיק לחור המנעול. "הארי, מה אתה עושה?" היא נשמעה לחוצה.

"הוא לא יכול לעשות כלום, הרמיוני. אני רק מסתכל."

הארי נכנס לתא, משאיר רגל אחת בחוץ. הנער הביט מעלה אליו והתרחק לאחור, משאיר את הפער ביניהם כמעט כמו שהיה מקודם. העיניים הירוקות שלו האירו חזק יותר מתוך הצללים.

הארי כרע מולו והתקרב עוד קצת, מנסה לזוז לאט ובצורה לא מאיימת. הנער הפסיק לסגת.

היה ביניהם פחות מחצי מטר.

מקרוב העיניים שלו נראו כמו ים. ים ירוק ונוצץ ששיקף את האור כמו שמש שנייה. ירוק ו… חלול. מרוסק.

הארי התנשף. המבט הזה בעיניים שלו… הארי הרגיש איך זה נחרט לו במוח, במחשבות. בלי יכולת לצאת מהן.

"הוא שבור לגמרי," אמר הארי בשקט, לא מפנה את מבטו.

"מה זאת אומרת?" שאלה הרמיוני, מתקרבת מאחוריו אבל לא נכנסת לתא.

"מי שזה לא יהיה… הוא מרוסק. המבט בעיניים שלו…" הארי לא ידע איך לתאר את זה. כשהוא הסתכל עליו הוא ראה זכוכית, חיוורת וירוקה, סדוקה עד העצם.

הנער מצמץ ובלע רוק.

"מה קרה לך?" שאל הארי. הוא נרעד בקור פתאומי.

הנער פתח את פיו, ואז סגר אותו. הוא נשך את שפתו. הארי הטה את ראשו.

"אני מצטער על זה," אמר הנער, כל כך בשקט עד שלקח להארי רגע להבין מה הוא אמר.

ואז הוא תקף.

ברגע הבא הוא היה פתאום במרחק סנטימטרים ממנו, הידיים שלו והשלשלאות על מפרק היד השמאלי של הארי. ידיים תפסו את הארי מאחור כשרון והרמיוני משכו אותו מתוך התא, אבל זה היה מאוחר מידי. כאב, צורב וחם, התפשט בזרועו השמאלית. הוא שמע את מקגרגור קורא בקול לחש כלשהו, והאסיר נדחף לאחור, נחבט בקיר האבן השחורה מאחוריו כשהשלשלאות השחורות הוארו באור לבן ונצמדו לקירות מצדדיו ומאחוריו, לוקחות אותו איתן.

הארי סינן קללה מוגלגית בשיניים חשוקות. הוא בחן את מפרק היד שלו. דם זרם מהחלק הפנימי של היד, מתוך שני חתכים חדשים, לא עמוקים אבל שורפים, שעיטרו את ידו. הוא לפת את כף היד.

"ידעתי שאסור היה לך להיכנס! תראה לי," אמרה הרמיוני בדאגה. רון הביט אל תוך התא בכעס בזמן שסגר את דלת הסורגים ונעל אותה. הארי הושיט את ידו והרמיוני בחנה אותה מכל הכיוונים. מקגרגור לא התקרב, אבל שרביטו נותר שלוף. הוא הסתכל על הנער.

הארי עקב אחר מבטו. האסיר עדיין היה צמוד לקיר בגלל הלחש של מקגרגור. האור שבקע מהשלשלאות, על ידי הלחש, הספיק כדי להציף את כל התא והמסדרון באור לבן. הנער החזיר לו מבט מתוך פנים חיוורות, לא מנסה להיאבק.

"הארי..." אמרה הרמיוני. היא עדיין החזיקה את היד שלו. "תראה את זה."

הארי הפנה את מבטו. היד שלו הייתה נקייה מדם עכשיו, אחרי שהרמיוני הפעילה כמה לחשים, וניתן היה לראות שהפצע כבר כמעט סגור לגמרי. הכאב הפך עמום ולא מורגש.

הוא הרים את עיניו אליה. "ריפאת אותי?"

היא נענעה בראשה. "רק ניקיתי את הדם, לא הספקתי לעשות עדיין שום דבר אחר."

רון התכופף להסתכל גם. "תראו את הצורה."

שריטה אחת ישרה באורך ארבעה סנטימטרים בערך לאורך פנים הזרוע, ממש מתחת לכף היד, ועוד אחת כמו חצי מלבן מסביב לחלק הקרוב לכף היד.

"זה נראה כמו מזלג," קימט רון את מצחו.

"מזלג עם שלוש שיניים?" שאל הארי.

"קלשון," אמר מקגרגור בשקט.

שלושתם המשיכו להסתכל הצלקת החדשה. "איך הוא בכלל עשה לך את זה? זה לא שיש לו כלי נשק איתו," אמרה הרמיוני.

הארי הרים את מבטו אל התא. הנער צפה בו. השלשלאות עדיין זרחו.

"מר מקגרגור, תוכל לקרב את הידיים שלו לכאן עד כמה שאפשר?"

ההילאי עשה כבקשתו מבלי לענות. השלשלאות זזו באוויר, מתקרבות כאילו בכוחות עצמן לסורגים, מאלצות את הנער להתקרב איתן.

למרות זאת, הוא לא שיתף פעולה. הידיים שלו נשארו מושטות באוויר כשהוא נעמד הכי רחוק שהצליח מהסורגים.

הארי התקרב אליו לאט. הוא נעמד ליד דלת הסורגים והביט פנימה, בידיים הכבולות.

יד אחת הייתה הנשק. השלשלאות השחורות אומנם היו עוצמתיות, אך הן גם היו עתיקות וכבדות, והאבן השחורה ממנה היו עשויות הייתה מסותתת בגסות. בליטות ושקעים עיטרו את החוליות העבות, וגבעה מחודדת במיוחד את החוליה שנסגרה סביב יד ימין. נשאר עליה כתם דם קרוש.

היד השנייה הייתה הנפגעת השנייה. יד שמאל של הכבול לשלשלאות הייתה שרוטה בעצמה, אותה צלקת טרייה אבל סגורה כמו זאת של הארי, אבל השריטות בצורה שונה מאלו שלו.

ברק.

אותו ברק כמו הברק שעל המצח של הארי.

הארי העביר את מבטו לפניו של הנער, שצפה בו עכשיו בעיניים פעורות.

"הוא שרט אותי בעזרת האבן של השלשלת, וגם את עצמו," עדכן את השלושה מאחוריו. "יש לו עכשיו צלקת בצורת ברק על מפרק כף היד."

"ברק?" שאלה הרמיוני, מזהה את הנקודה החשובה.

הארי הפנה אליה את ראשו. "כמו זה שעל המצח שלי," אישר. הוא הסתובב בחזרה אל הנער. "למה עשית את זה?"

הוא לא ענה. הארי התקרב עד שהיה צמוד לסורגים.

"למה עשית את זה? אני יודע שאתה מבין אותי."

"אתה יודע?" רון נשמע מבולבל מאחוריו.

"רגע לפני שהוא שרט אותי, הוא לחש 'מצטער על זה'." הארי אחז בסורגים בעדינות. ידו השמאלית עדיין כאבה, אם כי בקושי. "תגיד לי למה עשית את זה."

הנער הביט בו. הוא לא התקרב. אחרי כמה דקות ארוכות הוא אמר לבסוף, "בגלל - בגלל שהייתי צריך."

"למה היית צריך?"

הוא לא ענה. הוא העביר את מבטו על הנוכחים האחרים מאחורי הארי בפעם הראשונה, והתמקד בו מחדש.

"בגלל שזה הסיכוי היחיד."

"הסיכוי היחיד למה?" הארי נאבק לא להרים את הקול. הוא התחיל להרגיש עצבני ומסוחרר. "תפסיק לענות בחידות."

דקות ארוכות של שקט חלפו. הנער בתא לא דיבר שוב. העיניים הזוהרות שלו רפרפו בין הנוכחים, כאילו הוא מחכה שמישהו יעשה משהו. האור מהשלשלאות השחורות החל לדעוך כשהשפעת הקסם פגה, מטביע את המקום בחשכה מחדש.

"הארי," אמרה הרמיוני. "כדאי שנלך. אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק הוא עשה לך. תמשיך לתחקר אותו מאוחר יותר."

הארי עזב את הסורגים ונסוג. הראש שלו התחיל לכאוב, וגרוע יותר, הכאב ביד שלו התחיל להתחזק. הוא הסתובב אל חבריו. "את בטוחה שזה חכם? מה אם הוא יסרב לדבר מחר?"

"הארי, עם כמה שהייתי רוצה לשמוע את התשובות שלו, יש משהו במה שהיא אומרת. אתה נראה חיוור," הוסיף רון בדאגה.

הצלקת שרק נסגרה התחילה לפעום בכאב, במרץ מחודש. "זה בטח שום דבר," אמר הארי.

"זה לא," אמר לפתע הנער מהתא. הוא עדיין עמד באותו מקום, על אף שהלחש על השלשלאות כבר דעך. העיניים הזוהרות בחושך שלו הביטו בהארי, ואז ברון, ואז בהרמיוני. רפרפו אל מקגרגור ושוב אל הארי.

"אחרים עוד יבואו," אמר, עיניו זורחות בירוק. "זה רק מתחיל."

הוא שוב הסתכל על הארי, הישר אל תוך עיניו.

ואז הארי איבד את ההכרה.

~~~~~~~~~~~

הארי חלם.

בהתחלה הוא היה תינוק. הוא הסתכל מעלה מתוך העריסה בה שכב, בין השמיכות. הידיים השמנמנות שלו התעופפו לכל עבר בזמן שבכה.

מישהו רכן מעליו. הארי ייבב, תופס בזקנקן השחור של האיש המחייך. החיוך שלו היה חם ואוהב.

"בן שלי. יפה בדיוק כמו סאלי." האיש הרים את הארי באוויר ביד אחת ואת היד השנייה העביר מול עיניו של הארי, שנעשה פתאום עייף ורגוע. האיש הניח אותו בחזרה בעריסה. הארי פיהק ועצם את עיניו.

הבזק של אור חדר מבעד לעפעפיו. כשהארי פקח את עיניו שוב בישנוניות, לא היה שם אף אחד.

התמונה השתנתה.

הארי עמד, אוחז בכדור כדורסל קטן, באמצע סלון קטן ומבולגן. גבר עמד מולו, שמן ומקריח ומסריח כל כך שהארי כיסה את האף.

אישה התכופפה לידו, מחייכת חיוך עצוב ומורידה בעדינות את ידו מהאף שלו. "חמוד שלי," היא אמרה וליטפה את ראשו. "תכיר את גייב אוגליאנו. אני והוא עומדים להתחתן."

התמונה השתנתה.

הארי ישב בכיתה. המורה חילקה טפסים בין התלמידים. הוא תופף בידיו בתנועה עצבנית על השולחן, אבל תקווה האירה את פניו. הוא קיווה שהיום הוא יצליח.

טופס המבחן הונח מולו. הוא הרים את העיפרון. לידו החבר הכי טוב שלו כבר התחיל לכתוב במרץ. אבל הארי לא.

הוא שוב לא הצליח לקרוא את המילים.

התמונה השתנתה.

הארי הסתכל בהלם על אותו חבר שעכשיו ישב לידו במכונית. הוא לא היה אמור להיות כאן, זה היה אמור להיות טיול רק של הארי ושל אמא שלו לחוף. אבל הוא כן כאן, והקביים שלו לא אתו, כמו המכנסיים שלו.

ועכשיו הארי הבין למה הוא צריך קביים, אפילו שהוא מסוגל לרוץ. הרגליים שלו היו מכוסות פרווה, ונגמרו בפרסות.

משהו כבד חבט במכונית, משהו שרדף אחריהם כבר כמה דקות. המכונית התהפכה עם הארי ושני הנוסעים האחרים בתוכה.

התמונה השתנתה.

הארי היה מסוחרר. הוא פקח את העיניים שלו לאט מתוך הערפל של השינה, ולקח לו רגע להבין מה הוא רואה.

ילדה בלונדינית, בערך בת גילו, ישבה לידו בחדר. הוא לא הכיר אותה. היא הרימה כוס ועזרה לו לשתות משהו עם טעם מדהים.

"אתה מזיל ריר כשאתה ישן," היא אמרה לו.

התמונה השתנתה.

המורה שלו הביט בו מלמעלה. הארי לא היה רגיל לראות אותו ככה. בדרך כלל הארי היה מסתכל עליו מלמעלה, בגלל כיסא הגלגלים שלו, אבל עכשיו המורה שלו לא היה בכיסא גלגלים.

הוא עמד על ארבע רגלי סוס גדולות ומרשימות, וחייך אל הארי חיוך שהארי כבר הכיר. הוא החווה לעבר שדה פתוח מתחתם, מלא בילדים עם חולצות מחנה ושריונות, רצים ומדברים וצוחקים.

"ברוך הבא למחנה החצויים."

התמונה השתנתה.

הארי עמד באגם. הרגליים שלו היו במים. הוא הביט סביבו, בפרצופים מלאי השנאה של כמה ילדים סביבו באגם, בפניה החיוורות של הילדה הבלונדינית, בפניהם המשתאות של כל חניכי המחנה מסביבו.

כולם הסתכלו על נקודה מעל הראש שלו.

הקנטאור כרע ברך.

"כרעו ברך לפני פרסי ג'קסון, בנו של פוסידון, אל כל הימים, אחד משלושת הגדולים."

~~~~~~~~~~~

הארי התעורר בבת אחת, קופץ לישיבה על הספסל עליו שכב.

"הארי!" קרא רון לידו. הרמיוני מיהרה אליהם מאחד מארונות הספרים הגדולים. הם היו בהיכל הכיפה, רק שלושתם. הבמה - הדרך למסדרון התת קרקעי - הייתה סגורה.

"התעוררת! מקגרגור בדיוק הלך להזעיק עזרה. איך אתה מרגיש?"

הארי לא הקשיב. הוא הסתכל על הצלקת החדשה ביד שלו, על צורת הקלשון, כמו זה שעופף מעל הראש שלו בתמונה האחרונה בחלום, כשכולם הסתכלו עליו.

"חלמתי עליו," אמר בקול כבד. הוא הרים את עיניו אל שני חבריו המבולבלים.

"חלמתי על הנער מהתא. קוראים לו פרסי ג'קסון."

הארי נשם עמוק. "תקראו למקגרגור. למנסן. צריך לעשות ישיבה, עכשיו. ו - "

"הארי, מה -"

"- ואני יודע שזה הולך להישמע משוגע, אבל... הוא בכלל לא נער. הוא לא בן אדם."

הארי הסתכל שוב על היד שלו. "הוא הבן של אל הים."

הפרק הקודם		הפרק הבא