הצעקה

 היא פשוט השתנתה להם מול העיניים ,היא לא הייתה כבר אותו הדבר ,

אותה הילדה הצוחקת והשמחה שהייתה פעם היא התבגרה יותר מדי בזמן כל כך קצר .

היא פשוט התחפרה בעצמה , שקעה בעבודה והעמיסה על עצמה כל כך הרבה .

היא לא בכתה מאז על שום דבר לא על ההורים שלה שנאלצה לאבד אותם לא על החברים הטובים שלה שהלכו במלחמה הנוראה הזאת לא על עצמה ולא אף אחד היא נהייתה בנאדם קר .

אבל החברים הטובים שלה לא עזבו אותה הם המשיכו להיות איתה לבקר אותה ולהיות שם בשבילה .

הם ניסו לדבר איתה על זה אבל זה לא עזר היא לא הסכימה .

במפגשים שלהם היה אסור לדבר עליו . אפילו לא בקודים ..ושהיו מזכירים את השם שלו אפילו לא היו מדברים עליו אלא על מישהו אחר באותו היא הייתה קמה נותנת תירוץ מסוים על משהו שצץ בעבודה או סתם שכואב לה הראש והייתה הולכת והמפגש היה מסתיים .

הם כבר בקושי היו רואים אותה מחייכת ועל צחוק אין על מה לדבר..

זה לא שהיא חייכה , היא כן אבל לא עם העיניים , העיניים לא משקרות לא משנה מה .

רק פעם אחת הם ראו אותה מחייכת וזה שהם ישבו בבית שלה מדברים והוא קפץ לומר שלום , הם הזמינו אותו לשבת אבל הוא לא יכל הוא היה צריך ללכת . איך היא שמחה לראות אותי נכנס דרך הדלת כאילו שום דבר לא קרה , כאילו המלחמה לא קרתה מעולם ,  כאילו היא לא איבדה את אהובה היקר לה מכל , כאילו היא לא ראתה אותו נמחץ בין ההריסות כאילו היא לא איבדה את הקלילות שלה ,השמחה שלה והחיים כולם בלילה אחד . 

כשההוא הגיע הגיע היא ראתה את אהובה נכנס מבעד הדלת , היא נתנה את החיוך הכי יפה שלה הוא חייך אליה בחזרה . מבט שני שהיא נתנה בו מחק הכל מהפרצוף שלה שקלטה שזה לא הוא זה לא אהובה .

זה הרגיש לה כמו שמישהו נעץ לה סכין בלב וסובב אותו לאט לאט נהנה מכל רגע . באותו מבט שני היא כאילו חוותה את הכל מחדש .את המלחמה ואת המוות שלו ...
ובאותו רגע הצעקה שהיתה עצורה בתוכה בכל השנים האלו הייתה בלתי נשלטת אז היא פשוט צעקה .

 היא צעקה וכל הכאב שבעולם נשמע עם הצעקה שלה ...

אהובה לא חזר , הוא גם לא יחזור .

אהובה מת. נרצח. נמחץ תחת ההריסות.

אהובה מת ! וזה סופי! מוחלט ! ושום דבר לא ישנה זאת !