לג'ילימנס

הכישרון של קוויני לקרוא מחשבות נתגלה בגיל צעיר מאוד.

בהתחלה היה מדובר בתחושה מעורפלת בלבד של האם, שבועות ספורים לאחר הלידה.

"היא יודעת מה אני מרגישה," סיפרה האם לבעלה בזמן שקוויני התינוקת נחה על שמיכה וטינה בת השלוש ניסתה נואשות לסובב סביבון כמו שצריך.

"ברור, מותק," מלמל בעייפות מר גולדשטיין.

"אתה לא מקשיב לי," רטנה גברת גודשטיין.

"הקשבתי גם הקשבתי," אמר מר גולדשטיין, "אמרת שהתינוקת יודעת מה את מרגישה. בטח שהיא יודעת. את משדרת לה דרך הגוף שלך..."

"לא לזה התכוונתי," אמרה גברת גולדשטיין,"גם כשהיא לא עלי, מספיק שאני אהיה איתה באותו חדר כדי שהיא תהיה שמחה כשאני שמחה. היא בוכה כשאני עצובה. אני בטוחה בזה."

"היא חכמה, התינוקת," הפטיר מר גולדשטיין.

"אני רצינית," רטנה גברת גולדשטיין בשקט, "ותפסיק לקרוא לה תינוקת. יש לה שם."

קוויני החלה לייבב.

"וויני בוכה! אי מפריעה לי לשובב את השביבון שלי!" יללה טינה.

קוויני בכתה חזק יותר.

גברת גולדשטיין קמה והחלה לפסוע לעבר קוויני כדי להרגיע אותה, אבל תחושה פנימית אמרה לה להישאר במקום.

היא חשבה בכל הכוח על שמש וציפורים ודימויים שמחים. על האהבה שלה לבנותיה.

על כך שהיא שמחה שטינה לא תהיה בת יחידה בין בנים, כמו שהיה בילדותה של גברת גולדשטיין.

קוויני התינוקת נרגעה וחייכה.

"היא קוראת את הרגשות שלי," אמרה גברת גולדשטיין.

"את צודקת," אמר מר גולדשטיין בלי לטרוח להקשיב והפך עוד עמוד בעיתון שלו.

כשקוויני התחילה לדבר זה כבר היה הרבה פחות מעורפל.

"היא קראה בשם שלי. בשם הפרטי שלי," בישרה גברת גולדשטיין לבעלה.

"היא שמעה אותי קורא לך ככה."

"אתה קורא לי מותק."

"היא שמעה את האחים שלך קוראים לך ככה."

"לא היינו אצלם כבר חודשים."

"אז היא זוכרת."

"היא רק בת שנה!"

"לכן היא לא יכולה לקרוא מחשבות. תפסיקי עם האובססיה הזאת!"

"אבא," אמרה קוויני בת השנתיים.

"מה, קוויני'לה?" שאל מר גולדשטיין והסתכל בחיבה על ביתו היפה, עם התלתלים הבלונדיים והעיניים הכחולות.

"למה אתה רוסה סנעבור דירה?"

"איך את יודעת?" התפלא מר גולדשטיין.

הוא אפילו עוד לא העז להציע את זה לאשתו.

"סה בתוך הראס סלך," הסבירה קוויני.

"מותק?" הוא קרא בקול לאשתו.

"מה אתה רוצה?"

"הבת שלנו קוראת מחשבות!"

"אני אומרת לך את זה כבר שנתיים!"

לטינה זה לא היה קל בכלל.

"אמא! תגידי לקוויני להפסיק לקרוא את המחשבות שלי!"

"זה לא פייר שהיא יודעת כל מה שאני עושה!"

"קוויני הלשינה עלי לדודה שאני לא אוהבת את הנשיקות שלה ועכשיו היא לא מביאה לי מתנה!"

"אבא! היא צוחקת עלי ואין לי כלום לצחוק עליה בחזרה!"

אבל אחרי שההורים שלהן מתו מאבעבועות דרקון, קוויני הייתה המשענת היחידה והחזקה שלה.

היא ידעה בדיוק מה לומר כדי לנחם אותה.

"אנחנו לא נשכח אותם אף פעם, טינה, אל תדאגי," אמרה קוויני לאחותה הגדולה בשקט, "והם לא ישכחו אותנו."

בבית הספר אילברמוני קוויני רימתה במבחנים בקלות, וטינה קינאה בה.

"אני אספר להם שאת לג'ילימנס."

"אני אספר לטומי שאת מאוהבת בו."

זה כבר השתיק את טינה.

קריאת המחשבות אמורה הייתה להוסיף לקוויני בגרות וניסיון, אבל איכשהו היא נשארה מאוד תמימה וילדותית בהתנהגותה.

וטינה המוכשרת והרצינית איזנה אותה.

כמעט כל חייהן, שתי האחיות האלה היו אחת בשביל השניה.

מה יהיה אם יאלצו להיפרד?