לילי אוואנס .

אוקיי, זה הפאנפיק הראשון שלי, ואני בכלל די חדשה כאן אז אני ממש אשמח לתגובות - גם בונות! אבל לא ביקורתיות מדי, בכל זאת אני פעם ראשונה כאן :)

קריאה נעימה!

 הבנתי שפאנפיקים יכולים להיות כל דבר - אז זה יהיה קצת שונה ממה שמקובל. :)

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג - אני לא רוצה להרוויח מזה כסף!.

התחלה

" ג'יימס! קדימה! קום! " קראה אימו של ג'יימס, מהמטבח. "רק עוד חמש דקות, אמא..." ענה ג'יימס בקול ישנוני, וחזר לישון.

השעון צילצל.

ג'יימס פקח את עיניו בבת אחת - 'מה לעזאזל השעה?!' חשב לעצמו.

לאחר שהסתכל על שעונו - שהראה כי השעה היא 10:00 הוא בהחלט התחיל להילחץ. לפי מה שידע - הרכבת להוגוורטס יוצאת בשעה 11:00 בדיוק!

לאחר שהתארגן (יש לציין במהירות מטורפת, הוא בטוח שכח משהו!), ג'יימס ירד למטה, נפרד מאימו ויצא לדרך עם אביו.

"אבא", התחיל לשאול ג'יימס. "כן?" אביו ענה. "למה אנחנו לבושים בבגדים האלה? אני מרגיש כל כך מוזר בהם." הוא שאל ותהה למה באמת הם לובשים בגדים כאלה.. חסרי סגנון. הגלימות היו עדיפות בהרבה.

"שכחת?" ענה מר פוטר, והנמיך את קולו ללחישה, "אנחנו צריכים להיראות כמו המוגלגים - כדי שלא יחשדו בנו. תזכור - אל תעשה קסמים מחוץ להוגוורטס, וגם שם אל תעשה שום תעלולים, הבנת? אני לא רוצה בעיות. בכל זאת, אני שר הקסמים."

ג'יימס הנהן בהבנה.

הם הגיעו לתחנה והוא נפרד לשלום מאביו. אביו נפרד מימנו לשלום ופנה בחזרה למכונית המוגלגים, בעודו מזמם לעצמו מנגינה מוכרת מהרדיו. ג'יימס המשיך ללכת בתחנה עד שראה ילדה ג'ינג'ית - אדמונית, שמשכה את תשומת ליבו. היא הייתה די רזה - עם פנים קצת חיוורים, אולי מחוסר ביטחון קל.

היא עמדה באמצע התחנה - מבולבלת לגמרי. ג'יימס ניגש אליה, "שלום, את שנה ראשונה - להוגוורטס נכון?" הוא שאל בנימה עניינית. הילדה לא שמה לב אליו בהתחלה ואז הסתובבה אליו בבלבול מוחלט, מבטה התעכב על שיערו החום הפרוע.

אתה יודע איך מגיעים לרציף.." - היא חזרה להסתכל, אבודה, בכרטיס שניתן לה. "תשע ושלושה רבעים? זה נשמע כל כך מוזר." היא ענתה והביטה בו בחוסר אונים. "כן, בואי אחריי ואל תופתעי ממה שאני עושה." ג'יימס הלך, גאה בעצמו שהוא יודע מה עושים, ורץ אל עבר הקיר שבין תחנה 9 לתחנה 10, ביחד עם עגלתו, ועבר.

עכשיו לילי הייתה מבולבלת עוד יותר. 'איך זה לעזאזל קרה עכשיו?' אבל אז נזכרה בדבריו של הילד עם השיער הפרוע, 'אל תופתעי ממה שאני עושה'."בסדר לילי, הכל מצויין, פשוט רוצי ותתנגשי בקיר! רגיל לגמרי!" מלמלה לעצמה.

היא הייתה בטוחה שהיא עומדת להיכנס בקיר עם העגלה, לעוף אחורה ולהיות מובכת לכל חייה. אך לא, היא נכנסה לרציף תשע ושלושה רבעים, מביטה סביבה בתדהמה מוחלטת. "מה?" מילמלה לעצמה.

'איפה הילד ההוא' חשבה, ומיד מולה הופיע הילד עם השיער הפרוע. "איך היה? לקח לך הרבה זמן" הוא אמר וגיחך בנימה ידידותית ושלווה. "כ-כן, קצת - לא ידעתי - לא משנה. העיקר שאני כאן עכשיו" היא ענתה מגמגמת ולבסוף חייכה חיוך מבויש. 'מה עובר עלי? בדרך כלל אני מלאה ביטחון עצמי' הירהרה במוחה.

"שנעלה לרכבת?" הוא שאל והצביע על הרכבת האדומה הגדולה, שניצב עליה השם "הוגוורטס אקספרס". היא הנהנה והתקדמה לעברו. כשעלו על הרכבת, ג'יימס הסתובב אליה לפתע והיא התנגשה בו ואיבדה את שיווי משקלה לרגע.

הוא אחז בזרועה וייצב אותה. "סליחה" מילמל. "זה בסדר" מילמלה בחזרה והעבירה את מבטה אל עיני האגוז החומות שלו. היא הרגישה מהופנטת. "רציתי רק.. לשאול, מה שמך?" הוא אמר לבסוף. "לילי אוואנס. ושמך?" שאלה בחזרה. "ג'יימס פוטר" , הוא ענה, בטוח בעצמו לגמרי וחייך אליה. היא חייכה בחזרה. 

"אתם מתכוונים ללכת כבר? הרכבת עוד שנייה יוצאת ואתם עומדים במעבר." הם שמעו קול עבה ונמוך, אך שליו בצורה מלחיצה. לילי הסתובבה לאחור בבהלה, וראתה ילד חיוור לגמרי עם שיער שחור, עד הכתפיים. זה היה סוורוס סנייפ.

היא מילמלה משהו בתגובה, שכמעט ולא נשמע והמשיכה להתקדם עם ג'יימס.

לאחר שהתיישבו בקרון כלשהו, ג'יימס התיישב מול לילי והסתכל עליה. הוא חשב בליבו שהיא בהחלט יפה. השיער שלה היה דומה ללהבת אש, אך רגועה ושלווה. לפתע מחשבותיו הופרעו בנקישה על הדלת, של שלושה בנים אחרים.

ג'יימס הפנה את מבטו אליהם.

הם פתחו את דלת הקרון, ולפני ג'יימס ולילי ניגלו סיריוס (הערה שלי: הם כביכול הכירו כבר את סיריוס) ועוד שני בנים. "סיריוס!" קראו ג'יימס ולילי בתיאום מושלם, וקמו לחבק ילד עם שיער חום גלי עד הכתפיים, שחייך כאילו הרגע זכה בלוטו.

לאחר שחזרו, הם פינו מקום לשני הבנים האחרים.

כאשר כולם התיישבו, הבנים הנותרים הציגו את עצמם.

" אני רמוס לופין " הציג את עצמו ילד רזה עם שיער חום קצר וחייך, "וזה פיטר פטיגרו" והפנה את מבטו לילד שמנמן ונמוך, שחייך גם הוא אך לא נראה שליו במיוחד.

לאחר שעשו הכרות נאותה, דפקו על הדלת שתי בנות, אותן לילי הכירה. כשראתה שסוף כל סוף (!) יש בנות בסביבה, קרנה מאושר וקמה לפתוח להן את הדלת.

"אמילי! סופי! היי!" היא קראה בשמחה, וחיבקה אותן. הבנות ישבו בנח והחלו גם הן להכיר את הבנים.

-----

מקווה שאהבתם, בבקשה תגיבו! 

סליחה שזה היה ככ משעמם, אני חייבת איכשהו להתחיל את זה, לא? :)

בבקשה, גם תגובות בונות על הכתיבה שלי, אשמח.