כוכבת

נסעתי באוטו והבטתי דרך החלון.

איש עובר ברחוב, ילד קטן מחזיק בידו.

לעולם לא אכיר את האיש הזה, כאשר ימות, יעלם וישאיר בעולם כתם קטן וחסר חשיבות, לא הרבה יכירו אותו ויזכרו אותו.

אישה נכנסה למכולת הסמוכה.

לעולם לא אכיר אותה.

גם לא את האיש הגבוהה שעומד בפינה, לא את האישה שמנענעת עגלת תינוק, לא את הסבא המבוגר היושב על הספסל.

לא, לא, אני לא יכולה לגמור את חיי כמותם.

אני לא יכולה למות כך, ככתם קטן וחסר חשיבות.

אני לא יכולה לחיות בתוך העובדה שגם הם, כל האנשים הללו, לא יכירו גם אותי ואת שמי.

אני רוצה לעשות היסטוריה ולהיכנס לדפיה, לא להיות כזאת קטנה בעולם הגדול הזה, שאיש לא יכיר אותי, יכבד.

הצמדתי את פניי לחלון ודמעה בודדת זלגה על לחיי.

שכבתי במיטתי, מתקשה לנשום, חוששת שכל נשימה תהיה האחרונה.

אבל לא, לא גמרתי כאן, יש לי עוד משהו לספר, עוד מחשבה חולפת לחשוב.

הוקפתי בפרצופים מודאגים ועצובים.

בעלי הקשיש, ילדי הגדולים, חתניהם וכלותים, נכדיי והנין הראשון שלי.

חברים מהעבודה, מבית הספר ומהמועדון שאליו הלכתי בקביעות.

הארתי את פניי בחיוך, יודעת שזה יהיה האחרון.

"חייכו גם אתם" אמרתי.

מילותיי האחרונות.

 נצרתי רגע זה בליבי, יודעת שבקרוב יפסיק לפעום.

ולפתע, כמו בבום, חיי חלפו אל מול עיני.

צורות, צבעים, פנים.

אבל המירוץ הזה, מירוץ חיי, התעכב על רגע קטן וסתמי לכאורה.

כשהצמדתי את לחיי לחלון והבטתי על האנשים, שלא מכירים אותי וגם לא יכירו.

הרגע הקטן וחסר החשיבות, מילדות רחוקה כמו נצח.

אמנם לא עשיתי היסטוריה, לא נהייתי אהודה בקרב עם שלם, לא חילקתי מזכרות מהופעות.

אבל האנשים הקרובים ביותר לליבי, אהוביי, זכרו ונצרו בליבם כל רגע איתי.

הכירו אותי ואהבו אותי עד כלות נשמתם.

אולי לא הייתי אישיות המוכרת בכל העולם.

אבל הייתי הכוכבת שלהם.

אבל בינתיים, זה הספיק לי.

ובאותו הרגע, המוניטור הפסיק לצפצף.