אמת או חובה - גרסת הקהילים

רעש. המולה. אורות זזים בגוונים זורחים. רעש מחריש את האוזנים. במה אחת גדולה נימצאת ממש מול כולם. בר מלא בכוסות מסוגננות בצבעים שונים. בחורות עם מחשופים שמראים קצת יותר מדי ממה שצריך. גברים מפרלטטים עם אותן נערות. ילדים בגילאים קצת יותר נמוכות הלכו לכיוון הבר. הברמן הלך להפסקה קצרה שנימשכה כבר חצי שעה וכבר כמה בחורים החלו להעמיד פנים שהם מחליפים אותו. כמה זוגות מתנשקים בלהט מהצד. אנשים עושים מלחמת אוכל. תשעה קהילים מכסים את אוזניהם בכעס. 

אני די בטוחה שאבדתם אותי מהמשפט השני.

אז, הי. איימי קהיל, לשירותכם.

או, יותר בכיוון של: אם-אתם-מעזים-לחשוב-שאני-לשירותכם-אני-אהרוג-אתכם-כמו-שדן-מאיים-על-מי-שאכול-לו-שוקולד.

כן, זה היה יותר מובן.

ומאוד אופטימי.

אז חזרה אל תשעת הקהילים הסתומים ברמה מטורפת-

"למה לעזזאל אנחנו הגענו לפה?!" צרחתי.

"מה?!" נישמעו שמונה צרחות שונות. או יותר נכון - קראתי את שפתיהם של אלו שניסו לצרות את זה (,ותאמינו לי, זה לא נראה טוב כשלא שומעים אותם). תבינו, לא משנה מה נעשה, בין אם זה לצרוח, לתופף על תופים או אפילו אם נירה באקדח - אף אחד לא יישמע.

"בואו נלך למחסן!" צרחתי. אף אחד לא ענה. אני חושבת שבמקום לחשוב על מה לענות כתשובה לשאלה שלי, הם בטח חשבו מה זו הייתה בכלל השאלה שלי.

כשראיתי שעוד צרחות פה לא יעזרו, תפסתי את ידיהם של דן ושינייד והתחלתי לגרור אותם למחוץ לאולם. כשראו האחרים שאני גוררת את השניים האלו, הם מיהרו בעיקבותינו.

"וואי, אחותי, זה היה דבר גאוני," שינייד אמרה. היא התלבשה בשימלת מיני בצבע טורקיז ובנעלי בובה שחורות. וכמו תמיד היא אספה את שיערה האדום בקוקו גבוה. 

"חשבתי שאת הגאונה. את היית אמורה לדעת את זה," העיר המילטון.

"סתום, בר-כח." אמרה שינייד ברוגז.

"בר-כח? כמו זה מהדרדסים?" ראיתי שדן מנסה להחניק ציחקוק. "זו מחמאה או עלבון?" הוא פנה לשינייד.

"אצלו הכל עלבון." היא ענתה לו. המילטון שילב זרועות בכעס, אבל ראיתי שהוא מנסה לבלוע חיוך.

ועכשיו, קצת סדר בעיניינים- לרגל סיום מירוץ 39 רמזים, מר מיקנטייר רצה לערוך מסיבה של קהילים (וגם כאלה שלא) ולהזמין אותם לביתה הישן של גרייס והחדש שלנו. בהתחלה הוא חשב על מוזיקה של שנות החמישים, אם שולחנות עגולים ומפות לבנות. כשנלי ראתה את התיכנון שלו, היא אמרה שהיא חייבת להכניס כמה שיפוצים. בסוף זה מה שיצא. אני, דן, שינייד, איאן, נטלי, המילטון, רייגן וג'ונה עמדנו בפתח של האחוזה הענקית, כשהאוזניים שלנו עדיין מצטלצלות מהרעשים ונלי - הדיג'יי החדשה, שבעוד היא שמה את המוזיקה הכי רועשת שאפשר כשאוזניה עם אטמי אוזניים - אנחנו נאלצים להיתמודד עם זה בלי כלום. רק אולי אם בריחה למחסן המטונף שיש בחצר.

"אז מה עושים?" ניסיתי לזום שיחה.

"כלום." איאן ענה. וואו. מפורט.

עוד כמה דקות של שתיקה.

"למה טד ונד לא הגיעו?" שאל המילטון.

"אולי בגלל המגבילויות שלהם," שאלה-ענתה-עקצה שינייד את המילטון בו זמנית. הם כל הזמן יורדים אחד על השני, אני לא יודעת מה קרה להם. אה, חוץ מזה שהם בחברת השני הם מחורפנים סופית.

עוד פעם כמה דקות של שתיקה.

"משעמם לי," אמר דן ונשכב על הדשא. בערך. הוא ניסה לשכב ואז קפץ בצרחה בגלל הצמחים המגרדים האלה. 

או לפחות זה מה שחשבתי עד ששמעתי אותו צורח, "יש פה נמלללההההה!!!"

נטלי אמרה בדיוק את מה שחשבתי. "וואו. דרמתי." בציניות, כן?

"אחי, אפילו אני לא מפחד מנמלה, יו," אמר לו ג'ונה.

"אני לא מפחד מנמ-" שנייה לפני שדן סיים את המישפט הוא עצר את עצמו. "מה זאת אומרת 'אפילו'?"

"מה זאת אומרת, 'מה זאת אומרת אפילו'?" שאל אותו ג'ונה בבילבול.

"מה זאת אומרת, מה זאת אומרת, מה זאת אומרת אפילו?" שאל דן. הבנתם משהו? כי חוט המחשבה שלי נאבד, אני פשוט בהיתי בשני אלה שעשו את השיחה המבלבלת הזאת בהבעה מוזרה. 

"איימי, הכל טוב?" שאל איאן.

"לא ממש..." נטלי ענתה במקומי ונאנחה. "איפה אפשר לשבת?"

"אממממ.." חשב דן. "אולי במחסן?" 

הי, גאון! חשבתי ברוגז. זה היה הרעיון שלי!

דן לא הראה כאילו הוא שמע את המחשבה שניסיתי להעביר לו, הוא רק הראה לבנים את הדרך.

"הוא רציני?!" שמעתי את שינייד נאנחת. בהתחלה חשבתי שהיא התכוונה לדביליות שהופצה מדן כל כך חזק עד שחשבתי שכולם כבר הרגישו בה, עד שראיתי שהיא מסתכלת לכיוון המילטון, שאחרי כל כמה צעדים, עשה שכיבת סמיכה אחת.

"אם לא הייתי יודעת שהוא שונא אותך, הייתי חושבת שהוא מנסה להרשים אותך," נטלי חייכה חיוך בשביעות רצון ששיניד התחילה ללכת ברוגז אחרי הבנים.

"היא הלכה כדי שלא ניראה שהיא מסמיקה," נטלי הודיעה לי כאילו שלא חשבתי על זה לבד והתחילה ללכת בעיקבותיה. 

"עולם מטופש." אמרתי ורצתי לעברם.

"הי, 'סתכלו!" ראיתי את דן מחזיק בקבוק של מיץ ענבים ריק בידו כשרק ניכנסתי למחסן. "מעניין כמה זמן זה נשאר פה,"

"זה מחסן גדול," המילטון התעלם מדן והביט בהישתאות על המחסן. "ודי נקי,"

"יו, אחי," אמר ג'ונה. "'תה מהזה צודק,"

"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי אותם. אני לא אשרוד להיות אם המטומטמים האלה עוד הרבה, אלה אם כן משהו יעסיק אותי. ו, ארררררררר... לא ראיתי ספר באיזור.

"אנחנו-" נטלי חטפה מדן את בקבוק המיץ. "הולכים לשחק אמת או חובה."

הסתכלתי על נטלי במבט של - את רצינית?!

איאן הבחין במבט שנתתי באחות שלו ואמר, "כל עוד איימי לא רוצה את זה - אני רוצה." 

"מעולה," אמרה נטלי בחיוך מתוק להחריד. "אז אלו החוקים:"

הלך עלי.

		הפרק הבא