מוסיקה

הקדמה חשובה-

פאנפיק זה הוא בן עשרה פרקים בלבד,בו בכל פרק יש אדם אחר,זמן אחר וכלי אחר-אבל כולם קשורים זה לזה.

בכל פרק יסתבר מי מנגן על מה בפרק הבא (אם אתם מבולבלים-אל תדאגו אתם תבינו בהמשך)

בכל שבוע יפורסם פרק אחד,אך ורק אם יהיו מעל שלוש תגובות שרוצות המשך.

כותבות מוכשרות-דניאל ועומר=פאנפיק משותף ראשון![=

הרמיוני-פסנתר:

בכיכר גרימולד מספר 12 יש חדר מוסיקה בקומה השביעית. זה חדר לא גדול, לא אקוסטי ולא מרשים ביופי מיוחד כלשהוא, קר בו בחורף ובקיץ חם, החלון נתקע לפעמים והדלת חורקת.

בחדר ישנם המוני כלי נגינה-תופים וטרומבון עתיק וגם גיטרות מכל הסוגים,יש שם צ'מבלו לבן עם קלידים מושלמים וגם חליל צד, קרן ואבוב.

מה שמשך לשם את הרמיוני זה הפסנתר.

הפסנתר עמד מעל שטיח מכוער במיוחד, בקו מקביל אל החלון, כך שלפעמים הדפים התעופפו. הוא היה בצבע שחור, קצת התנדנד ושרוט בצדדים, וקלידיו הצהיבו מיושן. הוא נראה קצת כמו איש זקן בא בימים.

לידו הייתה ספרייה גדולה ועתיקה, בה מסודרים בקלסרים עבים עפ"י סדר אלפביתי יצירות של מלחינים מפורסמים (קוסמים כמובן), יצירות פופ של שנות השישים והשבעים והרבה תרגילי אצבעות.

הרמיוני הגיעה לחדר לגמרי בטעות. היא חיפשה את החדר בו שכן בקביק, שכן סיריוס ביקש ממנה להאכיל אותו, ונכנסה בטעות אל החדר הזה.

לכאורה, הפסנתר על פי מראהו נשמע איום ונורא-הרמיוני הייתה בטוחה ששנים לא כיוונו אותו כראוי או ניגנו עליו בכלל,וגם שאם סיריוס היה יכול, הוא היה משליך אותו מהחלון.

אבל הוא הזכיר לה מעט את בית הוריה, שם עמד הפסנתר שלה, שעליו יכלה להתאמן רק בחופשות מהוגוורטס. גם הפסנתר שלה היה עתיק, אמנם יותר נקי מהפסנתר מלא האבק שעמד פה, אבל הוא דמה לו בכל כך הרבה מובנים...

למרות חששותיה, היא בכל זאת התקרבה, ובהיסוס רב, לחצה על המקלדת שידעה תלאות רבות.

ברגע שנגעה בו, ידעה שהיא מאוהבת.

הפסנתר הזה ניגן ברגש רב את כל מה שחשה, וכל זה בצליל אחד בודד. הוא היה פסנתר בדיוק בשבילה-עקום, ישן, ודי מלוכלך, אבל לא היה בו צליל אחד שסטה מין הדרך, כולו מכוון כמו חייל שעומד במסדר, וביחד עם זה היה לו צליל צלול ונקי שנשמע כאילו פיות שרו אותו בעמק בליל ירח מלא.

ועד כמה שזה נשמע טיפשי - זה באמת היה כך, ככה היא חשה.

הרמיוני אהבה ללכת לשם בלי שאף אחד ראה, כשגברת וויזלי לא הייתה זקוקה לה וכשהבנים שיחקו שח קוסמים או טאקי מתפוצץ.

היא ידעה שזה מטופש, אבל היא לא רצתה שאיש ישמע אותה מנגן-הנגינה היא שלה ורק שלה.

גם בבית הספר זה היה ככה, אפילו רון והארי לא ידעו שפעם בשבוע היא נעלמת לחדר הנחיצות כדי להמשיך להתאמן, גם אם פחות ממה שהתרגלה בבית, על הפסנתר שלה.

מיום ליום היה לה יותר קשה ללכת משם ולהתרחק מהחדר, זה היה כאילו הפסנתר משך אותה אליו, הצליל שלו הקסים אותה-הוא היה כל כך רך ומתוק ועדין, כמו קרן שמש ביום אפרורי.

כשניגנה, אפילו אם היו אלה רק תרגילי גמישות לאצבעות, ראתה לפני עיניה את עצמה בשכונה המוגלגית של ילדותה, מנגנת על פסנתר בשביל החברות של אימא שבאו לתה של ארבע, או בשביל אבא כדי שיירגע אחרי יום עבודה.

בקטעים עצובים שפכה על הפסנתר את ילדותה האומללה בבית הספר היסודי, בו כולם לעגו לה על היותה "חנונית" ואיש לא רצה לדבר איתה, הקטעים המפחידים והמהירים סיפרו על הרפתקאותיה עם הארי ורון בשנות לימודיהם בבית הספר עד שנתה הרביעית ובקטעים הליריים והשקטים ראתה את עצמה יושבת על יד האגם עם רון והארי, קוראת ספר בזמן שהם מדברים על קווידיץ' או משחקים בשח.

היא פרשה יום יום את ליבה בפני הפסנתר העתיק, אצבעותיה הארוכות והדקיקות אצות רצות על הקלידים, יודעות בדיוק איך לנגן וכמה ללחוץ ואיפה לגעת.

והיא הייתה מאושרת כמו שלא הייתה זה זמן רב.

אולי לא מאושרת, יותר... רגועה.

בבית הספר תמיד פחדה-פחדה שיתפסו אותה, שיענישו אותה, שילעגו לה, שהציונים שלה לא יהיו מספיק טובים, שרון לעולם לא יחבב אותה כמו שהיא מחבבת אותו, שלעולם לא תצליח להבין את חברותיה לחדר וליצור קשרים עם בנות, ככה שתיאלץ להישאר כל חייה בחברת בנים בלבד.

אבל כאן זה היה היא, הפסנתר, וקריצ'ר שזמזם מדי פעם בחדר הסמוך.

יום אחד, היא הלכה להתאמן כרגיל, לא מאמינה שעוד פחות משבוע תיאלץ לעזוב את הפסנתר הזה, שכבר כמעט הפך לשלה, ולחזור לבית הספר.

היא קיוותה שסיריוס לא ייגע בו, זה היה הפחד הגדול ביותר שלה.

בעודה שקועה במחשבות, שמעה פתאום יללה.

היא נעצרה, מבוהלת. את הקומה הזאת גברת וויזלי עוד לא טיהרה, ככה איש לא גילה את הסוד שלה, ולמרות שעד עכשיו היא לא שמעה כלום, ידעה שבטח יש יצורים לא ממש נעימים בחדרים הסמוכים.

היא עמדה שקטה על מקומה, מתאמצת להקשיב, אולי תקלוט איזה רמז דקיק למה שמתרחש, או לפחות באיזה חדר.

היא לא שמעה כלום.

אני מתחילה לדמיין, אמרה לעצמה בתקיפות, זה רק כי לא ישנתי כל כך הרבה בלילה האחרון.

אבל אז היא שמעה את זה-קולות של אדם שבוכה.

מתוך החדר שלה, חדר המוסיקה.

היא שמעה רעשים חזקים, משהו ניתץ את הזכוכית, ככל הנראה של החלון, וקולות הבכי נשמעו שוב.

היא הציצה דרך הדלת וראתה את סיריוס, דם נוטף מזרועו, שובר את החלון באגרופו שוב ושוב ומביט כל פעם מחדש על התמונה שהיא כבר הכירה, שעמדה על הפסנתר-תמונה של ארבעת החברים, מחובקים ונרגשים לקראת חזרתם להוגוורטס, לשנתם השביעית.

"למה פיטר?" שאל סיריוס ונפל ברעש על הרצפה "למה?"

הוא החזיק את המקלות של התופים, נעמד בפתאומיות והתחיל לתופף, הפסיק אחרי רגע וזרק את המקלות מהחלון.

הרמיוני עמדה חסרת אונים, מהססת.

"ס... סיריוס?" לחשה.

סיריוס המשיך למרר בבכי על הרצפה, והחזיק בשערות ראשו.

היא התקרבה עוד קצת אל הדלת, מפוחדת, היא מעולם לא ראתה אותו במצב כזה בעבר "אמ... סיריוס?"

הפעם הוא שמע קול, וקפא על מקומו, בידיו אחז בשולי השטיח הבלוי.

אם הסיטואציה לא הייתה כל כך קשה, זה היה יכול להיות אפילו קצת מצחיק-גבר שוכב על הרצפה המלוכלכת ומאשים מישהו במרחק אלפי קילומטרים על גורלו המר.

"ז... זאת אני, הרמיוני." אמרה בזהירות, ונכנסה בצעד חרישי אל תוך החדר.

הוא הזדקף במהירות מפתיעה "מה את רוצה?" נבח לכיוונה, ומעולם, אפילו לא כשפגשו אותו לראשונה בצריף המצווח, לא נראה לה פחות אנושי ממה שהוא נראה עכשיו.

"אני פשוט... פשוט רציתי..." גמגמה.

"רצית מה?"

"ל... לנגן... על... על הפסנתר."

הוא חייך חיוך עגמומי "תיארתי לעצמי, גם רמוס היה מנגן על הפסנתר ההוא כשהוא היה בא לבקר."

"פרופסור לופין ניגן?"

"אפילו הייתה לנו מין להקה כזאת  'הקונדסאים ברחוב טוטנהם קורט'"

שתיקה קלה השתררה ביניהם, והם עמדו שם, נבוכים.

"אני יכול..." שאל אמר סיריוס, והחווה לכיוון היציאה.

"אתה לא צריך." מיהרה לומר "אני..."

ויצאה. היא תמשיך להתאמן על הפסנתר ביום אחר.

		הפרק הבא