יותר מרשע

פאנדום הארי פוטר, so כמובן שכל זכויות היוצרים שייכות לג'יי. קיי. רולינג המופלאה. תהנו!

***

שלושת הילדים נכנסו לרכבת האדומה, מתיישבים באחד התאים הריקים.

"אני מתגעגע להוגוורטס," אמר שחור השיער.

"כולנו," אמרה המתולתלת בחיוך.

"אני כבר מתגעגע לאוכל של אמא…" מלמל הג'ינג'י, חבריו צוחקים בתגובה.

הרכבת התחילה לנסוע.

"אני לא יודעת למה אני מתגעגעת יותר - לחיים הנורמליים או לחיים הלא נורמליים," אמרה המתולתלת בשעשוע גלוי.

"טוב, אני מתגעגע לחיים הלא נורמליים - גם אם סכנת מוות נשקפת לנו בכל שנייה שחולפת. החיים הנורמליים כוללים את הדרסלים ואז… איכס." שחור השיער חייך חיוך מריר.

"שמעת משהו מסנאפלס?" שינה הג'ינג'י את כיוון השיחה.

שחור השיער הניד בראשו. "לא מאז הפעם האחרונה שסיפרתי לכם. אבל שלחתי אליו את הדוויג - היא אמורה לחזור בקרוב, אמרתי לה לחזור ישר להוגוורטס."

לאף אחד לא היה מה להוסיף, והשלושה שתקו עד שנשמעה דפיקה חלושה על דלת התא.

הג'ינג'י פתח את הדלת ולעיניהם נגלתה ילדה שנראתה להם מוכרת ולא מוכרת באחת - היה לה עור חיוור, ממש לבן, ועיניים כחולות-ירוקות - ממש בהירות. השיער שלה היה שחור כעורב וגלי, כמעט מתולתל.

"אה…" היא נראתה נבוכה. "אני יכולה לשבת פה? עברתי בכל התאים מאז שהרכבת התחילה לנסוע… לא היה אף תא פנוי."

"בטח!" קראה המתולתלת לפני שהבנים הספיקו להוציא מילה. "בואי, תיכנסי."

הנערה החדשה נכנסה, עדיין נבוכה, והתיישבה ליד המתולתלת - מול שחור השיער. נדמה היה שהיא לא הרגישה בנוח עם המקום הזה.

לא… זה לא יכול להיות הוא, חלפה מחשבה בראשה, וזיכרון טרי עלה. 'אני סומך עלייך, ילדה,' אמר אז אביה. 'תסתכלי על התמונה הזו. תזכרי אותה בבירור. ותגלי לי הכל עליו. אל תאכזבי אותי!'

"היי, אני הרמיוני," אמרה המתולתלת, שולפת אותה מבין הזיכרונות. "את חדשה? כלומר, לא ראיתי אותך אף פעם בהוגוורטס, אבל את גדולה מדי מכדי להיות חדשה…" היא מלמלה, מסמיקה.

"הלו, הרמיוני." לנערה היה קול צלול ויפה וביחד עם המבטא הקל שלה, קולה נשמע קסום. "אני טאניה. וכן, אני חדשה… ההורים שלי לא רצו לשלוח אותי להוגוורטס עד עכשיו, אבל הצלחתי לשכנע אותם לתת לי לנסות השנה." לחייה הורידו והיא נראתה קצת יותר חייה.

"אה… אני רון," אמר הג'ינג'י, מהופנט מהנערה החדשה.

טאניה צחקה. קולה נשמע כמו צלצול פעמונים עדין. "נחמד להכיר אותך, רון."

"ואני הארי," אמר שחור השיער, חיוך על פניו.

"הארי פוטר?" טאניה שאלה, חרדה בקולה. היא קיוותה שזה לא יהיה נכון - קיוותה בכל כוחה ובכל מאודה. היא לא ידעה מה היא תעשה אם הנער הזה באמת יהיה הוא.

"כן, זה אני." הארי - הארי פוטר - חייך קלות, לא שם לב לחרדה בקולה.

תחושת מחנק עלתה בגרונה של טאניה. כן, זה היה הוא. זה בבירור היה הוא. זה היה הארי פוטר. ואותו היא הייתה צריכה לעזור לאביה, וולדמורט, הקוסם הנורא מכל… לחסל.

***

קצר... אבל זה רק פרולוג. פרקים נוספים בהמשך, אשמח לתגובות, דירוגים [אפילו אם לא אהבתם - כדי שאני אדע מה לשפר], המלצות, הרשמות... הכל. מבאס להמשיך כשאתה לא יודע אם יש קוראים, ואני מניחה שחלק פה מכירים את התחושה, אז... כן. המשך בקרוב (: