מלנכוליה

והוו, זה הפאנפיק ה59 שלי! שיואו, אנשים, אני מרגישה כמו הזוכים האלו באוסקר שצריכים לכתוב נאום תודה. אזזזזז... תודה!

ועכשיו לפיק עצמו. זה על בני לוריאן, על גארד מספר אחת. זה מכיל די הרבה טריגרים, אובדנות וכאלו, אז אני מציעה לשקול לפני שאתם קוראים. מצטערת על ריבוי האיזכורים על קורט קוביין, אני בטח יהיה ממש מובכת כשאני אקרא את זה שוב עוד כמה שנים, אבל כרגע אני עמוק בתקופת הנירוונה שלי.

xoxoxo

שירי

(גשום)

זה הדבר היחיד שאחת מסוגלת לחשוב כשהיא מרימה ראש אל שמי הלילה הכהים, קווצות שיער כבדות ממים דבוקות לצדי ראשה ורגליה הקטנות נוגעות באדמה, מרחפות מעליה, בפעם הראשונה זה שנה. גשום- מילה יחידה, שנאמרת בטון המלנכולי הזה, משתקפת בעיניים האפורות האדישות שלה. אדישות שנמצאת שם רק שנה, מהיום שבו היא ראתה את העם שלה נטבח; אדישות שהגיעה יחד עם התחושה שעדיף לשמור על עיניים אטומות, כי אין מה לראות יותר.

היא מביטה אל שאר הגארד יורדים מספינת החלל. הם צעירים ממנה, צעירים בהרבה: רק ילדים שמביטים בפליאה בשמיים המעוננים ומועדים על רגלי התינוק הזעירות שלהם. היא מייצבת אחד שנופל על ידה, כבר לא זוכרת אם זה היה שמונה או תשע, וחושבת

(אני הראשונה למות, ממזרים ברי מזל)

שהיא, שההקרבה שלה, תציל בסופו של דבר את הגזע שלהם. שבסופו של דבר, כל אחד מהזאטוטים האלו יגדלו להיות חברי גארד מלאים, חזקים, שיצליחו לחסל את המוגדוריאנים, למחות אותם, להשמיד אותם. אחת יודעת שהיא צעירה, רק בת עשר, אבל

(היא רוצה לראות דם)

היא רוצה לנצח את המוגים.

אחת בת השלוש עשרה יושבת בספרייה של חטיבת הביניים, בין הקירות הלבנים ואורות הפלורסנט, כשזמר מת שר בצד אחד של המסך שלה, ודף אינטרנט חלק פתוח בצד השני. הטלפון הנייד שלה רוטט. היא מתעלמת ממנו, מקלידה את המילה 'מלנכוליה' על חלון החיפוש של גוגל כרום, ונוקשת בציפורניים ארוכות, משוחות בלק אדום, על שולחן הפלסטיק האפור. חסרת סבלנות. אדום זה

(הצבע של הדם)

הצבע האהוב עליה, היא מהרהרת, ללא הקשר מיוחד. הטלפון עוצר לחצי דקה, ואז חוזר להתנועע. אחת מניחה לו לצלצל. זו בטח הספאן שלה- היא תמיד מצלצלת אל אחת מיד לאחר סיום יום הלימודים, דוחקת בה לחזור הביתה במהירות כדי שהן יוכלו להתאמן על הטלקינזיס שלה ועל הרעידות הסיסמיות. בשבועות האחרונים, אחת כבר לא טורחת לענות לטלפון; היא רק נמלטת ישר אחרי השיעור האחרון – ולפעמים אף  במהלכו או לפניו - אל הספרייה, שנהפכה למקום המפלט הקבוע שלה. היא לא רואה את הטעם להתאמן, הרי

(היא בכל מקרה מתה)

היא כנראה לא גארד חזקה במיוחד בכל מקרה: לזקני השבט בוודאי הייתה סיבה כשהם בחרו אותה להיות הראשונה בתור.

(היא זו שאפשר לוותר עליה)

אחת מתעלמת מהטלפון שלה, ומזמזמת שיר של נירוונה שהיא די בטוחה שהיא ראתה תחת הכותרת I Hate Myself And I Want To Die.

אחת בת חמש עשרה, ועומדת מול המראה הסדוקה שבחדר האמבטיה עם מספריים ביד אחת, וקווצת שיער בלונדינית באחרת. הספאן שלה מתפרצת אל תוך החדר, ונעצרת בהפתעה כשהיא רואה את אחת. מה את עושה? היא שואלת אותה, ומתנשפת בהפתעה כשאחת עונה בשלוות נפש, מסתפרת. אחת מבינה את ההפתעה שלה; יש לה שיער ארוך מאז שהיא יכולה לזכור משהו. אבל... אבל את כל כך יפה! הספאן שלה אומרת. אחת רק עונה

(שהחיים לא יפים לנערות יפות)

שהיא זקוקה לשינוי. לפליאתה, הספאן שלה רק מהנהנת ומסמנת לכיוון הכיסא שאל מול הכיור.

כשאחת בוחנת את פניה במראה, היא מגלה, שגבוהה וחיוורת עם שיער שלאחר הטיפול של הספאן שלה בקושי מגיע עד הסנטר, היא נראית אנדרוגינית להפליא- חסרת מגדר. היא מופתעת עד כמה שזה מוצא חן בעיניה.

מה הקטע עם מראה הקורט קוביין? בפעם האחרונה שבדקתי היית בכלל בת ולא כוכבת רוק עם נטיות להתאבדות אומר וויד ומחווה לעבר השיער החדש, חולצת הפלנל המשובצת והג'ינס הקרועים. אחת מגלגלת עיניים כחולות – בניגוד לשל בני האדם, שלה רק התבהרו עם השנים – ותוהה שוב למה היא בכלל מסתובבת איתם. כנראה כי

(וויד והחבורה שלו הם היחידים שאיתם קל לעלות על המסלול המהיר להרס עצמי)

הם היחידים שמסכימים להסתובב אתה בכלל. אנחנו הולכים לגנוב את הסיגריות האלו או מה? כי זו האחרונה שלי היא עונה בשמץ של עצבנות ומתעלמת מהעקיצה. וויד מקמט את מצחו בהרהור. אני לא יודע... יכולים לתפוס אותנו. את בטוחה שזה רעיון טוב? הוא שואל. אחת מושכת כתפיים. עדיף להישרף מאשר להתפוגג, היא עונה, ודי בטוחה שוויד חושב שמדובר במוטו מטופש כגון 'אתה חי רק פעם אחת', אבל היא יודעת את האמת. היא ציטטה את קוביין, שציטט מישהו אחר, והתכוונה לזה במלוא מובן המילה: היא כמעט קיוותה שהמשטרה תתפוס אותה, שהמוגים יתפסו אותה. כל דבר כדי להיפטר מההמתנה המעיקה, ההתפוגגות הזו אל תוך הרקע, ותחושת המלנכוליה.

(וויד נושף לעברה בזעם כשהמשטרה אוזקת אותם, אבל אחת מחייכת כי היא יודעת שהיא לא הולכת להמשיך להתפוגג)

(גשום, היא ילדה בת עשר שיורדת מספינת החלל)

ברק מבזיק בשמי מלזיה המעוננים.

(גשום, היא בת שלוש עשרה ושומעת מוזיקה בספרייה של חטיבת הביניים)

דמעה מתגלגלת על הלחי של הספאן שלה.

(גשום, היא בת חמש עשרה וקווצות של שיער זהב נופלות לרגליה)

המוגדוריאני מרים את החרב שלו.

(גשום, היא עומדת מול חנות הסיגריות ואומרת שהיא מעדיפה להישרף)

אחת צוחקת, ומזמזמת שיר של נירוונה שהיא די בטוחה שהיא ראתה תחת הכותרת I Hate Myself And I Want To Die.