Popping Buttons

ויתור זכויות: כל הזכויות על הדמויות שמור לג'יי קיי רולינג, ואין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

מטופפת ברגלה בחוסר סבלנות על רצפת האבן ליד דיוקן האישה השמנה, הרמיוני הסתכלה מטה אל שעונה במה שהרגיש כמו הפעם המאה בחמש הדקות האחרונות.

“קדימה, רון," היא מלמלה לעצמה. הפרוזדור היה כמעט ריק והרמיוני ידעה שנוכחותה היא אחת הסיבות שהתלמידים התפזרו, לא רוצים לקבל ריתוק על היותם מחוץ לחדרים דקה לאחר העוצר.

היא לפתה את בטנה המקרקרת, לא היה לה זמן לארוחת ערב כיוון שהייתה עסוקה מידי בלימודים למבחני הסיום. הרעב הזכיר לה איפה היה רון ולמה כנראה הוא מאחר. מוקדם יותר באותו ערב הוא גרר את הארי מחדר המועדון לאחר שניצח אותו בשח- קוסמים שוב, בדרישה שהוא צריך לעשות סיבוב על המטאטא. הם תכננו לעבור בסוף במטבחים כדי לבקר את דובי ולאכול ממה שנשאר מהקינוח.

היא ורון רק לאחרונה התפייסו לאחר תקופה שהייתה די ארוכה, ואומללה למדי של חוסר שיפוט בחייו של רון; תקופה שהרמיוני נהגה לכנות "ניסוי לב-לב שנכשל".  

"בשם הביצים של… מרלין."

הרמיוני נשארה במקומה, סובבה את ראשה באטיות שמאלה וראתה את רון מתכופף ושם את ידיו על ברכיו, מתנשם ומתנשף בכבדות.

"אתה מאחר, רון. ובבקשה אל תקלל."

"אני יודע. מצטער," רון אמר כשיישר את פלג גופו העליון והרים את ידיו גבוה מעל ראשו, מותח את עמוד השדרה שלו ומסתכל לתקרה כדי לפכור את גבו. "אה, הנה זה," הוא נאנח וסובב את מותניו כדי למתוח גם את השרירים שבצידי גופו.

הרמיוני הייתה בטוחה שצפייה בגופו הגבוה, המנומש והעכשיו- גברי המתמתח והמתפתל של רון לא אמור להיות חוויה ארוטית. למרות זאת, גופה הבוגדני הגיב כאילו הוא עומד ערום מולה כשהאורות מעומעמים, מואר בזרקור ומתמתח מתחת למפל מים, מים זורמים על מה שהיא קיוותה שהיה חזה מוצק ובטן מחוטבת, שיער ג'ינג'י מבולגן שהיא דמיינה פעמים רבות בפנטזיות שלה, והיעד הסופי- מה שהיא הייתה זקוקה נואשות שיהיה- ארוך,  נוקשה ועבה-

"הכל בסדר שם, הרמיוני?" רון סובב את צווארו וקימט את מצחו.

"מה? לא! אני מתכוונת, כן. למה איחרת?" היא דרשה לדעת והשתמשה בקצה אגודלה כדי לנגב בדיסקרטיות את טיפת הריר מקצה פיה. "ואיפה הארי?"

"אה, דובי לא נתן להארי ללכת עד שהוא ידע בדיוק כמה 'נפלא ומדהים ואמיץ' הוא." חיקה רון את קולו של דובי וצחקק כשהתחילו הוא והרמיוני ללכת אחד לצד השני במורד המסדרון. הוא נרגע במהרה תחת מבטה הנוקשה של הרמיוני. "ואז ראיתי את השעה וגררתי את התחת שלי לכאן, יודע שאת מחכה לי, כמובן"

"אתה לא צריך לצחוק עליו, רון. דובי אוהב אותך מאוד."

"אה, הרמיוני!" אמר רון עם יד על ליבו. "דובי בסדר. לא צחקתי עליו."

הרמיוני גלגלה את עיניה והסתכלה ישר קדימה, מנסה כמיטב יכולתה להתעלם מהמבט הנעלב על פניו של רון. העובדה שרון מחבב את דובי לא תגרום לה לחבב אותו יותר. לא, היא בהחלט לא.

"בסדר, בסדר," היא אמרה והציצה לתוך כיתה. כשראתה שהיא ריקה, סגרה את הדלת והם המשיכו במורד המסדרון. היא הסתכלה אל רון: הוא סובב את שרביטו, מסתכל על הציורים שעל הקירות ומנופף אל הדיוקנאות שהיו עדיין ערים.

"מה אתה עושה?" היא שאלה, מעוצבנת שהוא לא לוקח את הסיורים שלהם ברצינות.

"מתחבר עם אנשים" הוא אמר במשיכת כתפיים תמימה ובהה בה עד שהפסיקה ורקעה ברגלה, עוקפת אותו.

"אתה אמור לעזור לי, רון! אתה תמיד נותן לדעתך להיות מוסחת."

הוא הסתכל עליה בפנים קודרות. "אני לא, הרמיוני. אני מסוגל בהחלט להיות רציני כשאני צריך."

הרמיוני גיחכה בבוז ונעצה את אצבעה בחזהו המכוסה גלימה ליד סיכת המדריך שלו. "אתה בהחלט לא יכול. אני יודעת את זה בוודאות." היא אמרה בכעס, חושבת עליו ועל לבנדר ועל איך שחברתה הבלונדינית לשכבה הצליחה להסיח את דעתו של רון במשך חודשים.

"על מה את מדברת?" רון אמר, מעיף את אצבעה.

"כלום, תשכח מזה. בוא פשוט נסיים עם זה."

היא התכוונה ללכת, אבל עצרה כשידו נסגרה על זרועה. היא משכה את היד בחזרה, רואה את ההבעה הפגועה על פניו לפני שהתחלפה במהרה בכעס.

"לא, את הולכת לספר לי עכשיו, או שאני אשאר לעמוד כאן כל הלילה עד שתדברי".

"אתה לא"

"תנסי אותי"

"בסדר… דיברתי על לבנדר. מרוצה?"

"מה איתה? את חושבת שהיא הסיחה את דעתי?"

"אתה קולט מהר, רון," היא אמרה בסרקסטיות.

"באת במצב רוח טוב היום, אני רואה" הוא השיב באותה נימה סרקסטית.

הוא התקרב אליה, אבל כשהיא הריחה את פודינג השוקולד שהוא כנראה אכל במטבחים הראש שלה החל להתערפל אז היא לקחה צעד אחורה, מנענעת בראשה.

"מה לעזאזל לא בסדר איתך?"

"תשמור על הפה, רון!"

"אוי, די כבר עם זה!" הוא צעק.

הם הביטו זה בזה במבטים כועסים בערך דקה, רותחים מכעס ואדומי- פנים. הדחף של הרמיוני להסתובב וללכת עמד בניגוד לרצון העז שלה לתת לו אגרוף בו במקום ולנשק אותו עד אבדן הכרה.

"אני חושב שהגיע הזמן שנקצר את הדברים, נכון? בואי נתחיל עם הציפורים האלה ששילחת בי? ואני כל כך מצטער שלא ביקשתי את רשותך לפני שהתמזמזתי עם מישהי," הוא אמר בסרקסטיות. "תמיד ידעתי שהיית שתלטנית, אבל להפסיק להיות חברה שלי בשביל שלא-"

"זאת לא הייתה הסיבה היחידה," סיננה הרמיוני דרך שיניה, זרועותיה כרוכות סביב בטנה הריקה, שעכשיו התהפכה.

"את יודעת מה עוד?" רון שאל, מתעלם לחלוטין מתשובתה. "אני מניח שנהנית מתשומת הלב של מקלאגן וקרום, נכון? ויש לך החוצפה לכעוס עליי בגלל לבנדר? את צבועה, זה מה שאת."

הרמיוני היתה המומה מההתפרצות של רון. גופה רעד מכעס כשחיכתה שיבין מה הרגע אמר ויתנצל מעומק ליבו, מוכנה לדחות את סליחתו ברגע שיגיד אותה ואז לכעוס עליו על כך שהתנהג כמו אידיוט.

כשהוא פשוט עמד שם, בוהה בה בחזרה, ידיו מאוגרפות לצידי גופו, היא הבינה שהתנצלות לא תגיע כל כך בקלות הפעם.

"דבר ראשון, לא אמרתי שאתה צריך רשות לעשות שום דבר," היא אמרה והתקרבה אליו עוד צעד. "דבר שני, אם אתה לא רוצה לגלות מה עוד הציפורים האלה מסוגלות לעשות, אתה לעולם לא תקרא לי יותר צבועה. דבר שלישי," נחישותה פחתה וקולה רעד מעט, "אתה מניח שאני אוהבת את תשומת הלב כאילו אני איזו… זונה? שרמוטה? אתה לא מכיר אותי בכלל, נכון?"

פניו של רון נפלו, ומבט של הבנה פשט על פניו. "לא, רגע. לא התכוונתי לזה ככה! רק התכוונתי-"

"לא משנה למה התכוונת," אמרה הרמיוני בקרירות, פלג גופה העליון צונח, ודמעות מאיימות להציף את עיניה. היא הסתובבה והחלה ללכת במהירות במורד המסדרון, מכריחה את עצמה לא לבכות. חובותיה כמדריכה נשכחו כשצעדיה הפכו מהירים; להוטה להתרחק כמה שיותר מרון.

"הרמיוני!" רון קרא. הוא צמצם את הפער בניהם במהרה והחליק לעצירה מולה, רגליו הארוכות מהוות יתרון, מונע ממנה להמשיך ללכת כששם את ידיו על זרועותיה. "אל תלכי. בבקשה."

"אתה כזה מעצבן, רון!" הרמיוני אמרה ושחררה את ידיה בכעס מאחיזתו ודחפה את חזהו. שרירי החזה המוצקים שלו שהרגישה מתחת לחולצתו רק העצימו את כעסה.

"אני.. אני פשוט מקנא, בסדר?"

"מקנא במה בדיוק?"

"אני יודע שאני לא מושך בעיני הרבה בנות ו... טוב, קינאתי בתשומת לב שאת קיבלת."

"אה," אמרה הרמיוני, לבה צונח. "אז מה לגבי לבנדר? מה היא הייתה?"

"טוב," הוא משך בכתפיו ואמר, "תקלה ביקום? סוג של בדיחה מעוותת? אני לא יודע. היא הייתה בסדר, אבל היא הייתה היחידה אי פעם שחיבבה אותי ואני חושב שהיא עשתה את זה רק כי אני החבר הכי טוב של הארי." הוא צחק בשקט. "ולא יכולתי לסבול אותה. כמה מטורף זה?"

"אז היית איתה כי...היא פשוט הייתה שם? כמה ברברי מצידך."

"אני יודע, בסדר? תחסכי ממני את ההרצאה המזדיינת" הוא הסתכל הצידה ושפשף את צווארו, נראה נבוך.

הרמיוני נאנחה והסבה את מבטה ממנו. היא לא ידעה לאן השיחה הזאת משיכה. הנחמה היחידה שלה הייתה באישור התחושה שלה על כך שלא היו לו רגשות של ממש כלפי לבנדר. היא עקפה את רון והחלה ללכת שוב, מחכה שהוא ימשיך לצעוד לצדה.

"סליחה שאמרתי שאת נהנית תשומת הלב. לא התכוונתי לרמוז שאת זונה או משהו כזה," הוא מלמל, ידיו תחובות בכיסי מכנסי הטרנינג שלו.

"זה בסדר," ענתה הרמיוני, מנענעת את ראשה. "אני אף פעם לא חיבבתי אף אחד מהם, אתה יודע," היא המשיכה, עיניה נעוצות ברצפה כששניהם הלכו בנחת. "הייתי איתם כי… זה גרם לי להרגיש רצויה, נחשקת, אני מניחה. אני לא יודעת. אולי הם רצו אותי מאותה הסיבה שאתה חושב שלבנדר רצתה אותך. מי יודע, נכון?"

היא נמנעה מלחשוף את האמת כולה: שהמניע שלה בשתי הפעמים היה לגרום לרון לקנא. ועכשיו כשהיא ידעה שזה לא הצליח, שהמעשים שלה רק הרחיקו אותו ממנה, היא הרגישה מובסת ומותשת מהמאמץ להחזיק את החומות שלה סביבה.

"טוב, זה היה טיפשי. חשבתי שאת אמורה להיות חכמה."

היא התנערה ממחשבות התיעוב העצמי שלה ונעצה בו מבט.

"סליחה?"

"לא, באמת," הוא אמר והפסיק ללכת. עכשיו הם עמדו בקצהו של הפרוזדור הריק, לאחר שעברו מרחק קצר בלבד. הרמיוני ידעה שהם כבר היו צריכים להיות בראש מגדל האסטרונומיה עד עכשיו, אבל אם חרגו כל כך מלוח הזמנים שבכלל לא היה לה אכפת ברגע זה.

"רון… אם תקרא לי טיפשה שוב אני-"

"מה? תקללי אותי (בקסם)? תצטרכי לתת לעצמך ריתוק על זה."

הרמיוני נשכה את שפתה ואמרה, "לעזאזל, אתה צודק."

"את יודעת מה עוד טיפשי?"

"רון!"

"תשמעי עד הסוף," הוא אמר ונשען כנגד הקיר כשרגלו תומכת בו מאחוריו, מתופף בשרביטו על ירכו. הרמיוני נשפה ועמדה מולו בנוקשות, ידיה משולבות. היא אולי לא יכלה לקלל אותו, אבל היא יכלה לבעוט בו נמרצות בשוקיים אם יתחיל להגיד דברים שלא במקום.

"היית טיפשה כשנתת לקרום לנשק אותך. ומקלאגן? טיפשות לשמה, זה מה שזה היה."

"מה- מה זה משנה את מי נישקתי? ולמה לך בכלל אכפת?" היא צעקה. בלי לחכות לתגובה היא המשיכה, "ואני יכולה להגיד את אותו הדבר עליך. אנחנו צריכים להזכיר את לבנדר שוב? אם כן, אתה לוקח את הטיפשות לשלב הבא, רון!"

הוא דחף את עצמו מהקיר ונעמד ממש מולה. היא העבירה משקל אל רגל את וטפחה ברגלה השנייה על הרצפה, מחייכת בלעג לכיוונו.

"אין לך זכות לומר לי שהתנהגתי בטיפשות, רון. לא שזה עניינך, אבל הנשיקות האלה לא היו קרובות בכלל לגילויי החיבה הדוחים שאתה ו'לב- לב' הענקתם לנו יום אחר יום. אני יכולה להגיד בלי ספק שאותי אף פעם לא נישקו ככה."

היא התכוונה לזה כעלבון, אבל הבינה מאוחר מידי שהיא הודתה בחוסר הניסיון שלה והרגישה נבוכה עד כדי גיחוך, במיוחד עכשיו, כשהבינה כמה רון יודע עליה.

"ברצינות?" רון שאל, נימת קולו התרככה יותר ממה שהייתה במשך כל הלילה. היא משכה בכתפיה, פניה לוהטות כשהיא הסבה את מבטה ממנו.

"אבל למי אכפת, זה לא כאילו מישהו מחבב אותי עכשיו, נכון?" היא שאלה, מרגישה פגיעה מתמיד ורצתה לזחול לתוך חריץ ברצפה ולהיעלם.

הייתה שנייה של שקט לפני שרון תפס במותניה וסובב אותה, מצמיד אותה לקיר ומשעין עליו את ידיו משני צצדיה.

היא הופתעה ותפסה בזרועותיו של רון בבהלה ובלבול לגבי מה שקורה, לא מעזה לפתח תקוות לגבי כוונותיו. למרות זאת, כשהיא הסתכלה על עיניו הסגורות למחצה, ועל הדרך בו הוא ליקק את שפתו, גופה זעק בטירוף למוחה שמשהו חשוב מאוד שישנה את חייה עומד לקרות.

"רון, מה-"

מילותיה נעצרו כשגופו נדחף כנגד גופה, גבה לחוץ כנגד הקיר, וידיו תקועות בין הקיר לבין עמוד השדרה שלה.

"רק… פאק, הרמיוני," הוא אמר ונשם נשימה עמוקה. "אני לא רוצה לדבר על האידיוטים האלה יותר."

הרמיוני סגרה את פיה ונשמה בכבדות דרך אפה, מוחה מזמזם ורגליה הופכות לפודינג. המחשבה על פודינג נקשרה במוחה לריח שאפף את פניה וגרם לפיה להתמלא ברוק.

"אתה הולך ל- מה-"

"רק… תשתקי.." רון קטע אותה, קולו נמוך ונחוש. הפראות שבה דיבר הכתה בהרמיוני בחבטה של תשוקה, ירכיה מתחככות זו בזו כשהכמיהה שחשה הוכפלה והתעצמה עד שהציפה את בטנה הריקה והיא הרגישה מלאה בה, עד הקצה.

לא היה לה האומץ לזוז, לא שהיא יכלה כשהוא מחזיק את גופה צמוד לגופו. כשרון דחף את עצמו עליה היא למעשה יכלה להרגיש אותו כנגד הירך שלה, הולך ונעשה גדול עם כל שנייה שעוברת. יכולות החישוב שלה ומוחה המבריק שיערו את היקף ואורך הזקפה שלו מיד, וזה היה יותר ממה שיכלה לחזות.

היא התנשפה בצפייה, לא יכלה להאמין שהיא לא חולמת את הרגע הזה. היא רצתה לצבוט את עצמה, אך במקום השתמשה בחושיה האחרים כאינדיקציה למציאות: ריח הבל הפה של רון, רעש נשימותיהם המקוטעות וטעם הזיעה שעל שפתה העליונה כשהעבירה את לשונה על שפתיה כדי להרטיב אותן… לא, היא בהחלט לא חולמת.

"אני הולך לנשק אותך עכשיו, זה בסדר?"

מילותיו היו יותר הצהרה משאלה, אבל הרמיוני הנהנה, ראשה כמעט ולא זז כיוון שגם שערה היה לכוד בין כתפיה לבין הקיר.

הרמיוני ליקקה את שפתיה שוב וקצה לשונה החליק על שפתו התחתונה של רון כשהוא התקרב. היא קפאה, גופה מעקצץ מקצות האצבעות כל הדרך עד לראשה. אבל זה היה כלום לעומת התגובה של רון; ברכיו פָּקו והוא נשם בכבדות. היא אחזה בזרועותיו חזק יותר והשעינה את ראשה בחזרה על הקיר לשנייה לפני שהסתכלה עליו שוב.

לאחר ששב אליו קור- רוחו הוא פקח את עיניו ובהה בה. "מגיעה לך נשיקה ראויה, הרמיוני" הוא אמר ונענע את ראשו. "רציתי לעשות את זה כבר הרבה מאוד זמן."

"באמת?" ראייתה של הרמיוני היטשטשה מדמעות. "רצית?"

הוא חייך. "אין לך מושג. פשוט אף פעם לא חשבתי שחיבבת אותי, אבל הייתי צריך. איך שהגבת עם הציפורים האלה… זה הרי היה דיי ברור, לא? אני חושב שאני פשוט מטומטם"

הרמיוני נענעה בראשה ומשכה באפה, צוחקת בשקט כשהחיוך שעל פניה הולך וגדל. "לא, אתה לא. טוב, אולי בעצם שנינו מטומטמים."

בלי הפרעות נוספות רון נשען קדימה וסגר את המרחק שעוד נותר בניהם, תופס את פיה בפיו, מושך אותה אליו באותו הזמן, כפות ידיו פרושות לגמרי על החלק הצר של גבה ובין שכמותיה, קבורות בתוך שיערה שנכון לעכשיו היה פזור.

ידיה של הרמיוני מיד התרוממו וכרכו עצמן סביב צווארו של רון, מושכות אותו אליה אפילו קרוב יותר, תגי המדריך שלהם מצלצלים ברעש. הקשרים של העניבות שלהם ועובי גלימותיהם מנעו ממנה להרגיש את חזהו המוצק, שהיא ידעה שהיה שם למטה.

שפתיו היו רכות באופן בלתי צפוי, ולמרות שברור ששניהם היו לחוצים, היא הרגישה שרון היה עדין איתה, לא רוצה להבהיל אותה בכך שייתן יותר מידי מוקדם מידי. היא הרגישה את שפתיו המלאות המכסות שלה ונמסה לתוכו. חוסר הניסיון של הרמיוני התברר כשהיא התנתקה ממנו, מתנשמת בכבדות ובולעת את רוקה.

"את בסדר?" שאל רון, קולו צרוד, אבל הוא לא מתנשף.

"כן. אני בסדר." היא אמרה והניחה את מצחה על מצחו. הוא זז, פישק את רגליה עם ברכיו כדי לאפשר לו להיעמד יותר בנוח מולה.

"הרמיוני…" רון הזיז את ידו הימנית לירך שלה ומחץ אותה דרך הגלימה בזמן שדחף עצמו בעדינות והצמיד אותם אחד לשנייה.

"יותר מידי?"

היא נענעה בראשה במרץ וגרמה לרון לגחך. "לא, לא יותר מידי. רק הייתי צריכה להסדיר את הנשימה."

והוא נישק אותה שוב, הלחץ שהפעילו שפתיו כבד יותר, עם רעב חדש שלא היה שם בפעם הראשונה.

"תפתחי את הפה, הרמיוני," הוא לחש על שפתיה הסגורות אחרי כמה רגעים.

היא פתחה את עיניה לכדי חריץ קטן כדי להציץ וראתה שהעיניים שלו היו פקוחות, מסתכלות מטה על פיה כאילו הוא עומד לאכול את הפודינג הכי טעים אי פעם. כיוון שידעה כמה הוא אוהב פודינג, הרמיוני הרגישה שהיא הבנאדם הכי בר מזל בעולם על כך שרון רוצה אותה כל כך. כשהיא נתנה לפיה להיפתח ידיו עזבו את הירך והגב שלה ואחזו בשני צידי צווארה. הקול של שמה כשנאמר בקולו העמוק, ידיו הגדולות והחמות מערסלות את ראשה, ואצבעותיו שניגבו בעדינות את שביל הדמעות שעל לחייה גרמו להרמיוני להירגע ולהיכנס למתח בו זמנית, דבר שהיא לא חשבה שאפשרי.

היא עצמה את עיניה; משאירה את פיה פתוח מעט ולקחה נשימה עמוקה. היא התחילה להעריך את המצב בראשה, צעד אחר צעד, וההערה הראשונה ברשימה: שליטה בנשימה חשובה בפעילות החדשה הזאת.

"אלוהים אדרים" הוא לחש.

היא המהמה בתשובה, גופה מלא בציפייה ובלחץ עד שהיא יכלה להישבע שהיא עומדת לעלות בלהבות לפני שהלשון שלו תפגוש את שלה. רון עינה אותה בלי שאפילו היה מודע לכך. לשונו סוף סוף החליקה החוצה, מלטפת את הקצה הפנימי של שפתה התחתונה ואת השיניים שלה. הרמיוני פתחה את פיה עוד יותר, לא יודעת מה לעשות עם השפתיים והלשון שלה עצמה. אז היא פעלה לפי האינסטינקטים שלה ודחפה את לשונה החוצה, מופתעת שהוא עשה את אותו הדבר, והשפתיים שלהם נסגרו אחת על השנייה. לשונותיהם היו לכודות בפנים והייתה שם חמימות וזיעה והטעם היה מדהים.

רון החזיק את ראשה במקום והשתלט על הנשיקה, שואב את לשונה ברכות ונסוג רק לשנייה לפני שחזר וצלל שוב, מסחרר את לשונו סביב שלה, שפתיו מלטפות את שלה באטיות, בזהירות רבה ובמיומנות ברורה. היא העתיקה את פעולותיו, שואפת ללמוד את הטכניקה בשביל שהיא תוכל לגרום לו להרגיש כמוה: פאקינג מדהים.

הרמיוני הרגישה פרץ של אנרגיה זורם לה בורידים וניצוץ, כמו זיקוק, מתפוצץ בתוכה. לפתע היא תפסה בשערו, מושכת חזק, ולוקחת את לשונו בין שפתיה, מוצצת אותה כמו שהוא עשה עם הלשון שלה, רק ביותר התלהבות- שבה לא יכלה לשלוט.

רון הפריד בניהם והם עמדו מתנשמים ומתנשפים, גומעים כמות ענקית של אוויר לריאות.

"אלוהים פאקינג אדירים, הרמיוני."

"מצטערת, נסחפתי קצת," הרמיוני אמרה ובלעה עוד אוויר. "זה היה… תודה, רון". לפני שהיא הספיקה לעצור את עצמה, הרמיוני פלטה, "אני אוהבת אותך"

היא עצמה את עיניה ורצתה בכל ליבה שפעימות לבה יהיו שקטות יותר, אבל זה לא עזר. המילים כבר יצאו מפיה ורון שמע אותן, ולא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות חוץ מלחכות להתרוממות לעננים או להתרסקות למיליון חתיכות.

"את… באמת?"

היא הנהנה, עיניה עדיין עצומות. היא הרגישה אותו מנשק אותה ברכות על שפתיה ונתנה ליבבה חנוקה לברוח מבניהן לתוך פיו רגע לפני שהוא התרחק.

"גם אני" רון אמר, קולו מלא בחוסר אמון. הרמיוני פקחה את עיניה והסתכלה עליו מבעד לדמעותיה. "אני מתכוון, אני… גם אני אוהב אותך. זה מה שהתכוונתי להגיד…"

הרמיוני צחקקה ורון החל לנשק אותה שוב, נותן את כל מה שיש לו.

הוא דחף אותה חזק כנגד הקיר, הפיות שלהם עובדים ידיו, אבל נאבקים על דומיננטיות, לשונות מלקקים ושיניים נושכות. לאחר שהודו במה שהודו, הרמיוני לא יכלה לקבל מספיק ממנו, והרגישה שהלהיטות של רון וחוסר הכוונה שלו להרפות ממנה ממריצה אותה אף יותר. ידיו התאגרפו בשערה והוא נהם אל תוך פיה והתרחק ממנה, מלמל מילים לא ברורות ולחש את שמה על שפתיה.

"רון… בבקשה," הרמיוני השתנקה כשהוא הצמיד את פיו אל צווארה, לשונו מלקקת ושפתיו מוצצות מתחת ללסת שלה.

ידיו נפלו במהרה משערה ותפסו במותניה, אצבעותיו לוחצות על בטנה כאילו הן מנסות להרגיש אותה דרך כל שכבות הבגדים שלבשה.

"יותר מידי… בגדים," הוא אמר לפני שחזר לנשק אותה.

כל התשוקה, החשק והרעב שבהרמיוני הפכו ליותר מידי בשבילה. היא ידעה את זה בוודאות יותר מכל דבר אחר בחיים שלה, מסיבות שעדיין היו חדשות לה, שהדרך שבה תוכל להמשיך לחיות הייתה לקבל יותר מרון.

עם זאת, היא לא הייתה מוכנה להמשיך עם זה בחוץ, במקום שכל רגע יכול לעבור בו תלמיד או מורה. האמת, היא הייתה שמחה שהם הצליחו להגיע כל כך רחוק בלי להיתפס. היא הדפה אותו ממנה במפתיע וכשלה על רגליה, מנסה לעמוד ביציבות בלי שרון יחזיק אותה.

"מה קרה?" רון שאל, ידיו על פניה ולאחר מכן בשערה, וקולו עמום כאילו שתה בקבוק שלם של וויסקי- אש.

"בוא," אמרה הרמיוני, מוצאת פתרון ומושכת אותו במעלה המסדרון. היא מצאה את הדלת שחיפשה ופתחה אותה, דוחפת את רון פנימה לפניה וסוגרת אותם בחשכה.

"לומוס" היא לחשה.

"הרמיוני, זה ארון," רון אמר לאחר שהסתכל סביב, והשתחל בינה לבין המדף שהיה מלא חומרי ניקוי.

היא זזה מעט אחורה כדי שיהיה לו יותר מקום והשתמשה בשרביטה הדולק כדי להטיל כישופי השתקה ונעילה חזקים במיוחד.

"סליחה, צפוף פה מידי?,"

רון דפק את המרפק שלו במדף שמאחוריו כשהוציא את שרביטו וחבילה של סלוטייפ נפלה על ראשו. "שיט. לא, זה בסדר," הוא הוסיף במהרה והדליק את שרביטו, מניח אותו על המדף שמאחוריו שעכשיו היה ריק, האור מאיר את פניו. הרמיוני הניחה את שרביטה ליד שרביטו וחזרה להיעמד מולו.

"הרמיוני, את יפהפייה," רון אמר כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה.

הרמיוני הסמיקה ונשכה את שפתה חזק, המתח מלפני כמה רגעים שב אליה בכל הכוח וגורם לה להושיט ידיים, לתפוס בכתפיו ולהתקרב אליו. הוא מיד אחז במותניה והצמיד אותה שוב אל גופו. נשיקתם העמוקה והאטית אפשרה להרמיוני לטעום כל סנטימטר מפיו של רון, לשונה מחליקה על שיניו, סופרת אותן. בנוסף, היא הייתה גאה בעצמה על שהצליחה לשמור על נשימה מסודרת. הרמיוני תמיד למדה מהר.

מילותיו של רון מהמסדרון הדהדו בראשה והיא התרחקה ממנו, ידיה מחליקות על חזהו המכוסה גלימה אל האבזם שסביב צווארו.

"יותר מידי בגדים אמרת, נכון?"

"כן, אמרתי" הוא ענה כשהיא התירה את הגלימה שלו, ורון הוריד את גלימתה שלה.

כשהגלימות שלהם על הרצפה לרגליהם הם עמדו אחד מול השנייה במדי בית הספר. הצמר של האפודה שלה גרם להרמיוני להזיע והקשר של העניבה שלה גרם לה להרגיש כאילו היא נחנקת. בלי להסב את מבטה מפניו של רון, הרמיוני תפסה בקצה האפודה שלה ומשכה אותה מעל הראש, שיערה המקורזל המלטף את הצמר השמיע רעש של חשמל סטטי. היא זרקה את האפודה לרצפה, לאחר שהתקשתה להוריד אותה, ובידיים רועדות החליקה את שיערה הנפוח.

"שאני אמשיך?" היא שאלה בביישנות, ואז חייכה כשרון רק הנהן בראשו ובלע את רוקו בקול רם.

כשידיה עברו לפרום את העניבה הוא לפתע עצר אותה. "רגע, את בטוחה בזה?"

"כן, אני כן. למה? אתה לא?"

"את פאקינג צוחקת?" הוא שאל בחוסר אמון והפיל את ידו לצד הגוף שלו. "תמשיכי. בבקשה."

היא צחקקה קלות ולפתע הרגישה לחוצה לגבי מה שהרגע הסכימה אליו. החרדה שלה הפכה בחזרה לתשוקה כשרון הוריד במהרה את האפודה שלו, חולצת הכפתורים שלמטה יוצאת ממכנסיו. שערו שנעמד בגלל החשמל הסטטי גרם לה לצחוק בקול רם. הוא יישר את שיערו וצחק גם הוא בזמן שהוריד את העניבה שלו. המתח עכשיו היה נסבל ושתיקה נעימה נחה עליהם.

"את צריכה עזרה?" רון הציע והרמיוני הבינה שידיה עדיין היו על צווארה, העניבה עדיין קשורה.

"אה," היא אמרה, מסתכלת על ידיה, ואז חזרה אל פניו של רון. "בטח."

ידיה צנחו שהוא התקרב ופרם באחת את העניבה, זורק אותה לרצפה יחד עם אוסף הבגדים הגדל שלהם. כשהכפתור הראשון של חולצתה נפתח תחת אצבעותיו של רון, הוא עצר והם הסתכלו אחד על השנייה בו זמנית, הבעות פניהם אומרות את אותו הדבר: זה באמת קורה. עכשיו.

בלהט הרגע, הרמיוני ורון דחפו ומשכו את הבגדים אחד מהשנייה, נאנקים ומקללים כשכפתורים סרבו להיפתח וכשהנעל שלו נתקעה במכנס. חצאיתה של הרמיוני נמשכה למותניה לפני שרון חשב לפתוח את הרוכסן.

"אתה עושה את זה לא נכון," הרמיוני נשפה והזיזה את ידיו של רון מהמותניים שלה, איפה שהיה הרוכסן של החצאית. כשחולצתה הלבנה פתוחה כמעט לגמרי, מלבד כפתור אחד, וגרב אחת עדיין מתוחה עד ברך שמאל שלה, הגרב השנייה מתנדנדת ממדף גבוה, היא משכה את הרוכסן המרגיז, לא מצליחה לפתוח אותו.

"לעזאזל!"

"זוזי, אני אעשה את זה," רון אמר בחוסר סבלנות ודחף את ידיה הצידה. כשרון עבד הרמיוני לקחה רגע להסדיר את נשימתה ולהסתכל על גבו החשוף והמנומש של רון, שריריו נמתחים כשהוא מתכופף מעליה, ראשו קרוב מידי לתחתונים שלה. היא הצמידה את הירכיים שלה, מקווה שזה יעזור לחצאית לרדת וגם בשביל להרגיש את החיכוך הנעים שזה יצר.

"לעזאזל, לעזאזל," רון רטן והזדקף, פניו אדומות מכעס ומתשוקה. היא הסתכלה למטה וראתה שהוא לא לובש כלום חוץ מתחתונים ומגרביים לבנות. החלק הקדמי של התחתונים עמד, אבל לא נראה שהוא שם לב לכך כשהעביר את ידו בשערו, עיניו נחות על התחתונים הכחולים שלה.

פניו של רון אורו והוא אמר "תרימי את הידיים ותעמדי ישר. תסמכי עליי, יש לי רעיון."

היא עשתה מה שאמר לה בגלל שלא יכלה לחשוב על שום דבר אחר לעשות. הרגליים שלה היו צמודות אחת לשנייה בגלל החצאית והיא עמדה שם במבוכה עם הידיים באוויר. רון תפס בקצה החצאית ומשך אותה לכיוון השני, בחזרה למותניה. היא כיווצה את החזה שלה והוא יכל להעביר את החצאית דרך הצלעות שלה אבל התקשה להעביר אותה דרך החולצה שלה, שהתקפלה למעלה עד לבתי השחי שלה.

"חכה," היא אמרה ומשכה את החולצה החוצה. הכפתור האחרון שנשאר מכופתר נקרע ועף באוויר, ישר לתוך העין של רון.

"פאק!" הוא עזב את החצאית שלה ושפשף את הצד הימני של פניו.

"אוי! אני כל כך מצטערת!" הרמיוני התכווצה ומשכה את ידו מפניו. הוא מצמץ וחייך לכיוונה.

"זה היה גאוני," הוא אמר. הרמיוני הכתה את זרועו וצחקה גם כן.

עיניו של רון הסתכלו על החזה שלה והתרחבו. היא לא חשבה שחזיית הכותנה הלבנה שלה הייתה משהו מיוחד, אבל זה לא שינה הרבה לפי הבעת פניו של רון.

"לעזאזל"

"אממ… תודה." הרמיוני משכה בכתפיה ושמה לב שרון נרתע מעט כשהיא כרכה את ידיה סביב בטנה החשופה, סביב החזה שלה, שהיה בגודל ממוצע, וסביב הפטמות שלה שהתקשו ולחצו כנגד החזייה שלבשה.

"אני יכול… לגעת בהם?"

הרמיוני צחקקה והנהנה, נושכת את שפתה כשהוא כבר הושיט את ידיו לחזה שלה.

"הם מתאימים בדיוק, נכון?" רון אמר כשכל אחת מידיו חפנה שד אחד שלה ולחצה בעדינות.

"ממהממ" הרמיוני המהמה בהסכמה. ידיה הרפו מבטנה ובהיסוס קל היא הניחה את כפות ידיה על עורו החם של חזהו החשוף, בפעם הראשונה. אפילו האור העמום ששרר בארון הקטן הרמיוני יכלה לראות שרון היה מכוסה נמשים ופלג גופו העליון היה שרירי ומוצק. רון עיסה את שדיה, מרים ומסובב את ידיו, פטמותיה הקשות שנלחצו כנגד כפות ידיו גרמו לה לגנוח בקול.

שריריו התכווצו תחת מגע כפות ידיה כשהיא החליקה אותן במורד חזהו החלק עד מותניו הצרות. אצבעותיה פגשו בסבך שיערות והיא מיד הסתכלה מטה וחייכה.

"ידעתי," היא לחשה לעצמה.

"ידעת מה?" שאל רון.

"רק ש.., תמיד דמיינתי, או יותר קיוויתי, אבל אף פעם לא ציפיתי-"

"רון הזיז את ידיו מהחזה שלה ואחז במותניה. "הרמיוני, דברי."

"אתה יפהפה, רון."

והם התנשקו שוב, החום שאפף אותם גרם להם להחליק זה על בטנו של זה. ידיו של רון זזו לגבה של הרמיוני ומשכו את החזייה שלה, מסובבות ומושכות את הסוגר בניסיון לפתוח אותו עד שהוא רטן ובטעות משך את החזייה רחוק מידי והיא קפצה חזרה אל עורה, כמו גומי שנמתח יותר מידי.

"אאוץ', רון!"

"פאק, סליחה," הוא אמר ושפשף את גבה מתחת לחזייה. "עכשיו אפשר להגיד שאנחנו בתיקו על הכפתור שעף לי לפנים?"

"אוי, תסתום," הרמיוני אמרה ודחפה את כתפיו בעדינות והוא צחק. היא הושיטה ידיים ופתחה את החזייה תוך פחות משנייה, מעיפה אותה מעל ראשו של רון.

לפני שהוא הספיק להגיב הרמיוני התנפלה עליו, מנשקת אותו על פיו. היא הודתה לקווידיץ' על הרפלקסים המהירים שלו כשהוא תפס אותה וסובב אותם, מושיב אותה על המדף ליד השרביטים שלהם. הוא נעמד בין רגליה במהירות ותפס בשדיה שוב, מתכופף קדימה כדי להכניס פטמה אחת אל פיו.

הרמיוני הרגישה כאילו היא עולה בלהבות, החלק הפנימי של ירכיה נוגע במותניו, מקרב את זקפתו שעדיין הייתה מכוסה בתחתונים קרוב אל תחתוניה שעכשיו כבר היו רטובים מאוד. הם נפגשו באמצע בהתנשפויות קולניות ובגניחות, רון לוקח את הפטמה השנייה אל פיו ומוצץ חזק. היא דחפה את הירך שלה קדימה ושרטה את גבו בציפורניה, מהכתפיים עד למותניים.

"פאק, אני לא מאמין שזה באמת קורה," רון אמר כשהוא נישק את דרכו מהחזה של אל פיה. הם התנשקו בלהט, נצמדים אחד אל השנייה, צמודים בחוזקה כך שלאף אחד מהם לא היה אכפת אם הם היו צריכים לנשום בכבדות כדי לשמור את השפתיים שלהם במגע מתמיד.

"אתה יודע את הלחש?" הרמיוני מלמלה בין נשיקות.

"כן."

גופה של הרמיוני נרעד כנגד הגוף שלו כשהוא הושיט את ידו מאחוריה ולקח את השרביט, מכוון אותו על עצמו וממלמל את הכישוף.

"עשית את זה כבר?" הרמיוני שאלה, לפתע חוששת לגרוע מכל.

"לא!" רון מיהר לענות, וידיו שחזרה להניח את השרביט על המדף קפאה. "ואת?"

הרמיוני גלגלה את עיניה. "באמת, רון."

"צודקת, מצטער. אני… אני לא יכול להבטיח שזה יימשך הרבה זמן או שזה יהיה טוב כמו שזה צריך להיות, אבל אני יכול לנסות. אחרי הכל, אנחנו בארון מזוין."

הם גיחכו כשהרמיוני הסתכלה סביבה ולא יכלה להכחיש שרון צודק. "לא אכפת לי. אני רוצה אותך רון," היא אמרה וליטפה את גבו, מרגישה אותו רועד תחת מגעה, עדיין מופתעת שהיא יכולה לגרום לו לתגובה כזו. "אני רוצה אותך בתוכי. אני צריכה את זה יותר מכל דבר אחר."

"פאק, הרמיוני," רון אמר ולחץ על ירכיה, מושך אותה אל קצה המדף. "אני כל כך רוצה לזיין אותך."

"תשמור על הפה, רון" הרמיוני גנחה.

"לזיין…" רון אמר בחיוך שובב. "לזיין. לזיין. לז-"

הרמיוני נהמה בתשוקה והם נכנסו לזה שוב, עוזרים אחד לשנייה עם מעט הבגדים שנשארו להם וזורקים את התחתונים שלהם לרצפה. הוא הצליח למשוך את החצאית דרך הראש שלה, לא לפני שהיא נתקעה בסנטר ובמרפק שלה, אבל בסופו של דבר גם היא הגיעה לרצפה.

היא פתחה את רגליה ורון מיקם את עצמו מול הפתח שלה. בתנועה אחת מהירה הוא היה בפנים, הצפיפות שלה אוחזת בו וגורמת לחיכוך כל כך הדוק שרון גנח בקול רם באוזנה.

היא זעקה, אבל הצעקה שלה הייתה מתוך כאב כשהיא הרגישה כאילו היא נקרעת מבפנים החוצה.

"עצור, רון! חכה. עצור, עצור, עצור!" הרמיוני נאנחה ובכתה כשלפתע הוא זז כדי לצאת מתוכה. "לא, אל תזוז!"

"הרמיוני, אני דיי מתחרפן פה," רון אמר, רועד כשהוא ניסה להישאר יציב בתוכה.

"סליחה, זה פשוט… שורף קצת" היא אמרה ונשמה דרך האף. "זה משתפר. אתה פשוט… ממש עבה." (הערה: באנגלית בריטית פירוש המילה thick הוא גם טיפש)

"או,"

הרמיוני פקחה את עיניה וראתה את המבט הנעלב על פניו של רון. היא צחקה ואמרה, "לא! התכוונתי שאתה עבה, כלומר.. הזין שלך."

"אה," רון אמר והרים גבות. "אה! אה, אני מבין. מצטער?"

הרמיוני צחקה שוב ונישקה אותו בקול. "הייתי צריכה רגע כדי להתרגל, אני חושבת. אתה יכול.. להמשיך לזוז. רק לאט."

"מובן" רון מלמל ועצם את עיניו כשהוא דוחף את עצמו חזרה לתוכה. "פאק, את כל כך רטובה. זה היום הכי טוב בחיים המזויינים שלי."

"אני אוהבת אותך, רון. אני אוהבת אותך כל כך," הרמיוני אמרה ונשמה עמוק כשהוא יוצא ממנה באטיות,  משאיר רק את הקצה בתוכה לפני שדחף חזרה באותה אטיות.

"אוווו, פאאאאק, הרמיוני," רון מלמל והצמיד את המצח שלו לכתף שלה, מנשק את העור שלה ואוחז במותניה. "אני פאקינג אוהב אותך, כל כך הרבה. את פשוט מדהימה."

"תודה," הרמיוני אמרה. "אתה יכול קצת יותר מהר עכשיו?"

"את בטוחה?"

"לגמרי."

היא הייתה מוכנה. הרמיוני ידעה מה היא רוצה ונכון לעכשיו היא רצתה שהוא ישתמש בתשוקה שהייתה לו כשהם רבו, שהיא תאבד את עצמה סביבו. אחרי שהוא שוב יצא באטיות, הדחיפות שלו נעשו חזקות יותר ומהירות יותר, הנשיקות שלו נעשו יותר עמוקות וידיו שוטטו על כל הגוף שלה; צובטות, לוחצות ומעסות את עורה החם, גורמות לה לגנוח כשתחושת הבערה שבתוכה החלה לפרוח למה שהיא דמיינה שגל של גאות מרגיש.

"עוד, רון! או, אלוהים!"

הוא גנח בקול וכרך את זרועותיו סביבה, מושך אותה קרוב אליו, ירכיו מתנגשות בירכיים שלה בפראות והזין שלו מחליק פנימה והחוצה ממנה בקצב קבוע. לא היה אכפת לה שזה היה קצת מרושל ושהוא היה צריך לעצור כמה פעמים כדי לסדר את רגליו בשביל זווית טובה יותר או שהוא הרים את הברכיים שלה בגלל שהן הפריעו.

אבל כשהוא סוף סוף כרך את רגליה מסביבו ונעל את קרסוליה מסביב למותניו, הוא נכנס עמוק יותר לתוכה. תחושה חדשה השתלטה עליה והיא זרקה את ראשה לאחור, גונחת בקול. כשידיו עדיין מחבקות אותה כדי לשמור שלא תיפול היא נתנה לו לטלטל את גופה, המדף מתנגש בקיר בחוזקה ופריטים שונים נופלים עליהם ומתערבבים בערימת הבגדים שלהם.

"כל כך טוב," היא נשפה ותפסה את שיערה המבולגן שנדבק לפניה המזיעות בשתי ידיה והעבירה אותו אל מאחורי גבה. "אני עומדת לגמור, רון. אני יודעת את זה. אני מרגישה את זה. או, אלוהים!" היא יללה כשהוא אסף אותה אל תוך זרועותיו שוב. היא טעמה את הזיעה שלו והם התנשקו בפראות, שניהם רועדים ומתפתלים יחד.

"אני גם… עומד.. לגמור. את ק- קרובה, הרמיוני? אני לא יכול להחזיק את זה," רון אמר בין נשיקות, ידיו אחזו בישבנה בחוזקה בשביל לשמור שהיא תהיה יציבה כשהוא מטיח את עצמו בחוזקה לתוכה.

הרמיוני הרגישה כאילו הלב שלה התנפח וצנח אל בין רגליה, נחבט כנגד רון, בעצמה מתגברת עם כל דחיפה.

"הרמיוני!"

"אני שם! או, אלוהים, אני לא- אל תעזוב אותי. אני- או! או!"

החבטות הפכו לפיצוץ, פועמות בתוכה, מחלחלות עמוק יותר יותר כשהיא רעדה והתפתלה בזרועותיו, עיניה עצומות ופיה פעור בתדהמה.

הרמיוני התנשפה וליקקה את שפתיה, איבריה הפנימיים כאילו הפכו לנוזל והיא צפה על גל שלא נגמר. היא הניחה את ראשה על צווארו, הידיים שלה אוחזות בכתפיו והיא רועדת וגונחת כשגל האורגזמה גרם לגוף שלה להתעוות על גופו של רון.

"זה היה-" רון סינן. "הולי שיט"

הגניחות והתנועות הקדחתניות של רון הפכו יותר ויותר בלתי יציבות וקולניות עד שהוא קילל פעם אחת אחרונה וגופו הפך נוקשה. היא נאבקה להחזיק אותו, זרועותיה כרוכות סביב מותניו ומלטפות את גבו בעדינות, מנשקת את כתפו כשהיא הרגישה אותו פועם וגומר בתוכה.

לפתע הוא צנח מעליה וידיו נשלחו למדף משני צידיה, מחזיקות אותו עומד, מונעות ממנו ליפול.

"את… בסדר?" הוא אמר בקול חנוק והסתכל עליה דרך קצות שיערו שהיה רטוב מזיעה.

הרמיוני חייכה והזיזה את השיער מפניו. "מעולה".

"שמח לשמוע"

שניהם גנחו בשקט כשהוא יצא ממנה ואז נשכב על הרצפה, שרוע על גבו, מתנשם בכבדות ומשפשף את הבטן שלו בעדינות כשהוא מסתכל על התקרה.

"אתה בסדר?" הרמיוני שאלה ממקומה על המדף. היא צחקקה כשהוא חייך והנהן באטיות, הבעה של סיפוק מרוחה על פרצופו.

היא החליקה למטה מהמדף, נאנקת מהמאמץ, ואחרי שהעיפה הצידה קופסה של עטי נוצה, התמוטטה על גלימתו של רון, לידו. הם בהו למעלה בתקרה יחדיו, שקטים לגמרי חוץ מצליל נשימותיהם הכבדות.

"זה באמת קרה עכשיו?" הרמיוני שאלה ואז הסתכלה אל רון. היא ראתה שהוא מחייך חיוך רחב ומהנהן שוב.

"כן, נראה לי שכן, נכון?"

הוא פנה אליה והרמיוני חייכה בחזרה חיוך רחב כמו שלו. היא הסמיקה כשעיניו עזבו את פניה ורפרפו על גופה, אבל היא לא ניסתה לכסות את עצמה. במקום, היא הרימה את ידה וליטפה את הבטן שלה, מזיזה אותה גבוה יותר ותופסת בצד הנגדי של החזה שלה, מוחצת בעדינות. הרמיוני גיחכה ברכות לנוכח תגובתו של רון, שנהם.

עיניו נפגשו עם שלה שוב והוא אמר, "סיבוב שני?"

"מה- עכשיו?" הרמיוני שאלה, מופתעת. גופה הגיב בהתלהבות לאפשרות של לחוות את ההתפוצצות הזאת שוב.

"את מוכנה לזה?" הוא אמר והרים את המצח שלו.

"טוב, אני רואה שאתה כבר מוכן," היא אמרה לאחר שהביטה על גופו וראתה שהזין שלו נעמד שוב. "אתה בטוח שהוא מסוגל לעמוד בזה?"

"את בטוחה שאת יכולה?"

הרמיוני הרגישה מאותגרת והיא לא הייתה אחת שמוותרת. אף פעם.

"בוא נראה אותך"