מכשפה מלכותית

פרק שניייייי!

תודה לליאורה על תגובותיה:-)

קריא מהנה!

לאחר שעות (או אולי קצת פחות, אבל לאדלן זה נראה כמו נצח) נפתחה דלתה של הנסיכה הצעירה, ובפתח הדלת עמדה משרתה האהובה: דורין. אדלן, ששכבה על מטתה, מהרה לקום וישבה מול דורין.

"שלום, הוד מעלתך," פתחה המשרתת,"מצטערת על ההפרעה, אך אביך קורא לך לחדרו, משהו בעיניין איזה מכתב מוזר." 

מרוב שמחה, אדלן קיפצה על רגליה, נשקה על לחיה של דורין, שמייד הפכו לחייה ורודות, ורצה מהר אל חדרו של אביה, המלך, שנמצא בקומה העליונה ביותר. 

כשהגיעה, הסדירה אדלן את נשימתה ודפקה בדלת. נשמעה קריאת "יבוא!", וכשנכנסה הבחינה באימה, קטריאן, יושבת לצידו של בעלה.

"הוד רממותכם," אמרה אדלן בגיחוח קטן. גם את הוריה זה הצחיק מאוד, והם פלטו ציחקוק קטן, מנסים להישאר מנומסים ולשמש דוגמא לביתם הקטנה.

"אנחנו שמחים שהיגעת. אני חושש שבשורותינו לא ישמחו אותך."

אדלן השפילה פנים. היא הבינה שאביה הקשוח מתנגד לאפשרות שתלך לבית הספר הוגוורטס.

הוא פתח פיו ואמר, "אני ואימך," הוא עצר, מביט בקטריאן, והיא הנהנה חלושות.

"אנחנו החלטנו שלא תלכי לשום בית ספר לקוסמים וכל השטויות האלה."

"אבל אבא"-

"שקט! את תלמדי באחוזת 'דלפרטון' משנה הבאה, שם יסופק לך כל החומר שאת צריכה כדי להפוך לנסיכה ראוייה."

פנייה הקפוצים והכועסים של אדלן התקווצו עוד יותר, ועיניה האפורות היו מלאות דמעות.

"אני לא אלך לשום אחוזה! נמאס לי מכל הנימוסים וההליכות הללו. אתה לא רואה שאני לא שייכת לכאן? שאני לא מתאימה בכלל להיות נסיכה?"

המלך מרקוויס נשם נשימה עמוקה, וענה, "אני מצטער, אבל כך הוחלט. אני ואמך לא מאמינים בהוקוס ומוקוס ובכל הקסמים הטיפשיים הללו.

"זאת סתם בדיחה אחת גדולה."

אך לפתע, הכתר שהונח על ראשו של המלך, החל לקפץ ולחבוט בראשו. מרקוויס המבוהל, החל לשקשק וניסה לתפוס את הכתר, אך ללא הועיל.

פתאום, נכנסה מהדלת המשרתת של אדלן, דורין, ובידה מקל מוזר.

היא מלמלה משהו בקול נמוך, וכיוונה את מקלה אל כיוונו של המלך. הכתר הפסיק לקפץ, ונחת על הרצפה ברעש רב. 

כל הנמצאים בחדר, מלבד דורין, עטו הבעה מופתעת על פניהם. נדמה שאף אחד לא מצא את המילים הנכונות לומר, אז דורין פתחה ואמרה,

"אדלן, אני- כפי ששמת לב, מכשפה. אני מסוגלת לעשות כשפים עם השרביט." היא עצרה לרגע, כדי לתת לאדלן לעקל את דבריה.

"הכתר של אביך קיפץ על ראשו, מכיוון שאת חשת כנראה מאוד מעוצבנת, וגרמת לזה לקרות.

זה ממש לא דבר רע! זה מוכיח שאת אכן מכשפה אמיתית, ושאת אכן צריכה ללכת לבית ספר לקוסמים, ושם ללמוד לשלוט ביכולותיך."

אדלן פעורת הפה, רק אמרה בלחש, "אז.. א.. אני באמת מ.. מכשפה?"

דורין הנהנה ואמרה,

"את מכשפה אדלן. אני כבר שלחתי מכתב להוגוורטס, בית הספר שכתב לך את מכתבך האחרון, ובו כתבתי להם שאת תגיעי ללימודים השנה.

למען האמת, ציפיתי שבית הספר בובאטון, בית ספר לקוסמים שנמצא כאן, בצרפת, יכתוב לך מכתב קודם, אך יכול להיות שזה קצת מתעקב.

בכל מקרה אני ממליצה לך ללכת להוגוורטס. זהו בית הספר שאני למדתי בו.

"אני אוכל ללוות אותך בדרכך לרכבת, ויעזור לך לקנות את כל הציוד הנדרש."

המלך, שהבעת הפתע על פניו התחלפה בכעס, אמר, "ולא חשבת לשאול אותי משהו בעיניין?! אני המלך, למען השם! וזוהי, היא בתי, לא בתך!"

דורין בכלל שכחה שנמצאים איתה ועם אדלן עוד שני אנשים בחדר, שהאזינו לכל מילה ממש שאמרה.

"אני מצטערת, הוד רממותך, אך הנסיכה אדלן תהיה חייבת ללמוד בבית ספר לקוסמים, אחרת היא לא תשלוט בכוחותיה, ודברים איומים יכולים לקרות לה."

המלכה קטריאן החלה פתאום לדבר, "מרקוויס, הרגע. אני מצטערת שלא ספרתי לך עד עכשיו, אבל גם אני מכשפה. אני למדתי בבית הספר 'בובאטון' כשהייתי ילדה.

וכן, למדתי שם גם 'הוקוס ומוקוס', כפי שאתה מכנה את זה. יש לך כל כך הרבה דעות קדומות, אני חושבת שכדאי לתת לאדלן היקרה ללכת ללמוד בבית ספר לקוסמים.

"הרי היא באמת קוסמת, אתה ראית זאת. אי אפשר לשנות את מי שהיא, אפשר רק לחזק ולשפר אותה."

ברגע זה, הרגישה אדלן אהבה כה עמוקה לאימה, ונשערה פעורת פה לאחר שגילתה שגם המלכה בכבודה ובעצמה, היא מכשפה אמיתית.

המלך, מרוט עצבים, אמר בכעס,

"אז תעשו מה שאתם רוצים! ואם יש למישהו משהו שהוא עוד לא סיפר לי, הוא מוזמן לספר לי עכשיו!"

ובזאת יצא מהחדר וטרק את הדלת.

בשביל אדלן, שאר היום היה פשוט מופלא. אולי חוץ מכך שהיום, השמיני ליולי, הוא יום הולדתה האחת עשרה, ואף אחד לא חגג לה.

אבל בשבילה, הידיעה שהיא עומדת ללמוד בבית ספר לקוסמים, היא המתנה הכי מדהימה שיכלה לקבל.

כשעלתה לחדרה, המשרתת שלה, שכבר אדלן ידעה שהיא מכשפה, החלה להלביש אותה בשמלת ערב חגיגית לכבוד "ערוחת ערב שגרתית".

אדלן השפילה פניה, וחששה שכבר כולם שחכו שזהו יום הולדתה.

"דורין, את יודעת איזה יום היום?" היא שאלה, כדי לראות אם משרתה הנאמנה זוכרת היא לפחות את יום הולדתה.

"השמיני ליולי, יום חמישי. למה את שואלת?"

"סתם." ענתה לה אדלן.

אל הארוחה ה"שגרתית", לוותה אדלן על ידי אחד משומרי הארמון, כשהיא לבושה בשמלה ארוכה בגוון שמנת, שמאוד החמיאה לה.

מחדר האוכל שרר שקט רב. אדלן הסיקה שהיא מאחרת, שוב, ושכולם כבר החלו לאכול.

אבל, כשפתח לה השומר את דלת חדר האוכל המפוארת, נשמעו מחיאות כפיים סוערות.

בתקרת החדר ריחפו בלונים בכל הצבעים שאהבה; על הקירות נתלו סרטים צבעוניים רבים, ועליהם נכתבו ברכות כמו "יום הולדת שמח אדלן!" או "מזל טוב!" ;

על השולחן הונחה עוגת לוטוס ענקית של חמש קומו, מה שאדלן הכי אהבה. היא הבחינה שכולם מוחאים לה כפיים, מלבד אביה, שכנראה כעס ממאורעות אחר הצהרים.

קטריאן, המלכה, תקעה מרפק בצלעותיו, והוא מחא כף בודדה, וחזר למצב רוחו העגום. אך לאדלן זה לא היה אכפת. מעולם לא עשו לה מסיבת הפתעה, ובשבילה זה היה מאוד מרגש.

בראש השולחן, הונח כיסא ענקי, מעוטר בסרטים ובלונים, ואדלן נגשה לשבת עליו, בהנחה שזהו הכיסא שהוכן לכבודה.

כולם החלו לשיר לה שירי יום הולדת, ולאחר מכן אכלו כולם סעודה ענקית.

בתום הסעודה, לאחר שהיו כולם מפוצצים מהעוגה הענקית, עלתה אדלן לחדרה.

ערימה ענקית של מתנות הונחה על מיטתה, ובתוך ארון הבגדים שלה, גילתה אדלן מכתב נוסף.

מיס אדלן רוברט היקרה,

אנו שמחים לבשר לך שנשמר לך מקום בבית ספרנו, "בובאטון".

זהו בית ספר לקוסמים, ואנחנו מזמינים אותך לבוא וללמוד בבית ספרנו.

אנא שלחי לנו הודעה בדואר של הלא- קוסמים, ואשרי את רישומך לבית הספר.

מצורף גליל קלף ובו הציוד הנדרש לשנת לימודך.

בברכה,

מיס לאור ויולט,

   מנהלת בית הספר בובאטון.

אדלן גיחחה לעצמה, ואמרה בקול חלוש, "מצטערת, איחרתם את המועד, אני הולכת להוגוורטס."

הפרק הקודם		הפרק הבא