דובי, גמדון בית חופשי

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג, מלכת מספרי הסיפורים.

-ברצוני להגיד שפיקצר זה התרחש בזמן המאורעות בהארי פוטר.

שלום לכולם, אדונילים, גבירתילים, זה דובי כאן, דובי גמדון בית.

אני רוצה לספר לכם על מה שעבר עלי.

 עבדתי בבית משפחת מאלפוי, משפחת קוסמימים מאוד-מאוד רעה.

"תנקה את זה!" היה אומר לי אדונילי מאלפוי.

"דובי-תסדר את זה או שתחטוף!".

"אתה גמדון הבית הכי נוראי!".

אלה היו הדברים שדובי היה רגיל לשמוע מדי יום.

אך יום אחד, דובי שמע את האדונילים שלי מדברים, מדברים על מה שיקרה בהוגוורטס-ודובי שמע את זה, והלכתי במהרה, ללא ידיעת האדונילים שלי, להארי פוטר.

אך הארי פוטר סירב להקשיב לדובי.

לא ידעתי מה לעשות, מה הייתי יכול לעשות כדי שהארי פוטר איננו ילך להוגוורטס?.

אבל אז לדובי היה רעיון-אני חסמתי את הכניסה לרכבת!.

אבל אז,הארי הצליח עוד פעם להגיע להוגוורטס, עם רכב מעופף!.

לא ידעתי מה לעשות,רציתי לעזור להארי פוטר, וניסיתי לעזור לו בדרכים מגוונות שלא היו כל כך לטעמו של הארי.

לבסוף, הארי פוטר, הילד ששרד, גרם לכך שאני אהיה חופשי!.

נהייתי דובי, גמדון בית חופשי!

אך אחרי זה, התקשיתי למצוא עבודה.

"מי רוצה גמדון בית שעובד ללא תשלום?"היו אומרים לי, וסוגרים את הדלת בטריקה.

היה לא כל כך טוב באותם ימים.

אוכל ומים בקושי היה לי, ונאלצתי להסתפק מהמזון ברחוב.

"גמדון בית מסריח-תחזור לאדונים שלך!" היו אומרים לי קוסמימים שראו אותי ברחוב, בעטו בי או ניסו לעשות עלי קסמימים.

זה היה כואב,זה היה משפיל, זה היה מעליב, אך לא החזרתי להם,לא רציתי, לא רציתי להפוך למפלצת כמו האדונילים הקודמים שלי.

אך לפעמים, הייתי חושב לעצמי, בלב, האם זה היה טוב שהשתחררתי מהאדונילים הקודמים שלי.

כן, היה שם נורא, אך לפחות היה לי שם אוכל.

לקח לי הרבה זמן עד שמצאתי עבודה-יחד עם ווינקי, גמדונת בית, אצל דמבלדור.

היה מאוד טוב וגם התשלום היה לא רע בכלל, וגם הארי פוטר בא לבקר את דובי-והחזרתי לו גמול-עזרתי לו במשימה שלו!.

הייתי נורא גאה בעצמי, והסתובבתי במטבחים עם חזה נפוח מגאווה על שעזרתי להארי פוטר אדונילי.

וגם גבירתילי העלמה גריינג'ר עזרה ויצרה את האגודה לרווחת גמדוני הבית  ונתנה לי מלא כובעים ודברי לבוש, ודובי היה כל כך שמח!

אך השמחה שלי לא נמשכה להרבה זמן, כי..

זה שאת שמו אין להגיד, חזר.

הייתי בהוגוורטס עם הבעה נפולה.

חרדתי,חרדתי לגורלו של הארי פוטר אדונילי ולכל הקוסמימים.

עזרתי להארי פוטר גם אחר כך, וגיליתי לו על החדר שבא והולך!.

אך, כשהמורה הרעה הזאת הגיעה לחדר, דובי הזהיר את הארי פוטר וחבריו מאוחר מדי.

לדובי עוד היו רגשות אשם אחרי זה!.

בשנה שאחרי זה הארי פוטר ביקש מדובי ומקריצ'ר לרגל אחר דראקו מאלפוי-הבן של האדונילים הישנים שלי, שהיה ילד מאוד מאוד רע!.

וכשאדונילי דמבלדור מת... דובי הרגיש בודד, כל כך בודד, ועצב גדול.

אדונילי דמבלדור היה קוסם מיוחד במינו, מנהל מצוין ואיש טוב מאוד, שהקוסמימים האחרים צריכים ללמוד ממנו.

ביקרתי בקבר שלו פעם אחת, הזלתי דמעה, והבטחתי, בשמו, שאגן על הארי פוטר.

לאחר הזוועה הזו הייתי בשירותו של אדם מאוד-מאוד נחמד בשאם אברפורת'-הוא היה האח של אדונילי דמבלדור!

הייתי מוכן לעזור להארי פוטר אדונילי ולחבריו בכל מה שהיו צריכים..גם כשהיו בבית של האדונילים הקודמים שלי, ידעתי שיש סיכון-אך לקחתי את הסיכון, ובחשש רב באתי לבית של האדונילים הקודמים שלי, ואחרי זה הגעתי למקום יפה, מקום כל כך יפה, הרחק הרחק מהבית הישן שלי.

אך, כשחילצתי את הארי פוטר וחבריו, הרגשתי קור..קור המפלח את גופי..קור המוות.

אך החברים של דובי עמדו מסביב, חיים.

הם היו מוגנים באותו המקום, היפה כל-כך.

ודובי מת, בידיעה שחבריו בטוחים ומוגנים.

עכשיו, דובי באמת גמדון בית חופשי, גמדון בית חופשי לעד, ולנצח.