ידעתי

ישבתי על הספסל ליד הכיתה וקראתי. הגיבור האבוד. בפעם המיליון ואחת עשרה. זה כבר התחיל להיות משעמם, אבל לא היה לי משהו אחר לקרוא. היום זה היום האחרון ללימודים. בכיתה ו'. סוף סוף זה נגמר ואז בעוד חצי שנה אני אהיה בת 13, ואז ההורה האלוהי שלי יהיה חייב להכיר בי. אגב, אני היילי ג'ונסון. אני בת 12 וחצי, אני גרה בלונדון ואני לומדת בבית ספר הכי טוב בעיר בערך, בית ספר אנטרופוסופי. אחרי שש שנים עם אותו המחנך פיטרו אותו, ואני בקושי מצליחה להישאר פה ולא לעבור בית ספר שנה הבאה.

יש לי שני הורים ושלושה אחים קטנים, אבל עדיין אני חושבת שאני חצוייה. למרות שעמוק בתוכי אני יודעת שזה לא יכול ליהיות, אין דבר כזה אלים יווניים וכל זה. אבל מי יודע, גם לפרסי לא היה שום מושג על דבר כזה עד שמה שקרה לו קרה לו. שמעתי צילצול. נכנסתי לכיתה. זה היום האחרון שלי בחיים עם מר בנקס, המחנך שלי מכיתה א'. קוויתי שהיום יקרה משהו מעניין. אחר כך התחרטתי על מה שקוויתי.

התיישבתי בכיסא שלי, ליד קייטי אדוארדס, החברה הכי טובה שלי. לקייטי היה שיער חום מתולתל ארוך, עיניים כחולות-ירוקות והיא הייתה רזה ודי גבוהה. היינו שונות לגמרי, במראה ובאופי. לי יש שיער בלונדיני גלי שמגיע בערך עד אמצע הגב, עיניים חומות בהירות גדולות, ואני די גבוהה, גם. כמו כל יום אחרון של שנה, מר בנקס התחיל לדבר על השנה שעברה, וכרגיל זה היה משעמם. לקחתי גומייה מהתיק והתחלתי לשחק. אה, שחכתי גם לציין שיש לי הפרעות קשב וריכוז. זה משגע אותי.

אחרי שעתיים שלא עשינו כלום הייתה הפסקה. יצאתי החוצה ובאמת שלא האמנתי לכלום ממה שראיתי. בעצם, אולי קצת כן האמנתי. אבל הסיבה היחידה שלא מתתי מבהלה הייתה שקראתי את כל הספרים של ריק ריירדן המון פעמים, אז מפלצות וכאלה לא הבהילו אותי מאוד. בחוץ, מול הכיתה, היו שתי דרקיאנות. נשות נחש. 'נו באמת. מה אני אמורה לעשות עכשיו?!' חשבתי לעצמי. שתי הדרקיאנות  הסתכלו רק עלי. אני הסתכלתי עליהן בחזרה. ואז הן תקפו. יריתי עליהן את הגומייה שלי, וזה קצת הסיח את דעתן, אבל אחרי כמה שניות הן חזרו לתקוף. ידעתי שלהרוג דרקיאנות זה לא כזה קשה, אבל כשאין לי ביד שום דבר, זה קצת יותר מסובך. מצאתי ענף גדול ודקרתי אחת מהן. היא התפוררה לאבק בצווחה. בטח, איזה מביך זה שילדה בת 12 שבחיים לא עשתה כלום חוץ מלקרוא, לשיר ולהפריע בשיעורים, תדקור אותך.

השנייה תקפה. זזתי מהמקום שהייתי בו קודם, אבל לא מספיק. החרב שלה השתפשפה לי בזרוע. ביד ימין. הרגשתי כאב גדול ביד, אבל ידעתי שזה בלי רעל. זה סתם חרב. לקחתי את המקל ביד שמאל, וכרגיל, לא היה לי מושג איך להשתמש בה. ייצבתי את היד וניסיתי לדקור אותה.היא התחמקה. היא כנראה הייתה יותר מקצועית מהקודמת. לא יכולתי יותר. יד שמאל, היד החלשה שלי, הייתה מאוד לא מדוייקת. היה לי קשה איתה. ניסיתי לקחת את המקל ביד ימין, ומהר נעצתי לה את המקל בפנים. היא התפוצצה לאבק. הסתכלתי מסביב ורק אז נזכרתי כמה אנשים עומדים מסביבי. כרגע הם ראו אותי הורגת שתי נשים, או כל דבר אחר שהדרקיאנות היו בשבילם. 'נו באמת. צריך למצוא תירוץ.'

קייטי רצה אלי. "היילי! את בסדר? היום פה עכשיו שי מפלצות כאלו, ואז את דקרת אותן ו…" ואז הבתי שהחברה הכי טובה שלי מסוגלת לראות דרך הערפול. ואז גם הבנתי שכנראה אני באמת חצוייה. נחכה וניראה. אבל לא הייתי צריכה לחכות הרבה. אחרי חמש דקות יצאו מהכיתה שלושה אנשים. אחד עם שיער שחור מבולגן, ועיניים חומות. איתו באו עוד שני אנשים. אחד עם שיער בלונדיני מתולתל, עיניים כחולות ועור שזוף. איתם בא עוד מישהו, ובאמת שכמעט התעלפתי. היה לו שיער חום\שחור מתולתל, עיניים חומות, ומייד זיהיתי אותו. זה היה שון מנדס, הזמר שגדול ממני בשש וחצי שנים, ושכבר שנה וחצי אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. הייתי מאוהבת בו מגיל 11. הנער הבלונדיני נעמד מולי, ושאל אותי: "אה… לפי מה שראינו לפני רגע… זה נראה כאילו הרגת שתי דרקיאנות. אה… את חצוייה במקרה?"

'ידעתי.' מלמלתי לעצמי. 'ידעתי שזה אמיתי'. ואז עניתי לנער הבלונדיני, אבל עדיין הסתכלתי על שון. הוא הסתכל עלי. וגם בערך על אחד אחר שעמד בחצר באותו רגע. "אה… אני לא יודעת. אפשר אה.. לדבר במקום אחר, שלא כולם ישמעו?" שאלתי. "בסדר." הנער עם השיער השחור אמר. "בואו." הוא נכנס לכיתה, ואני, שון והבלונדיני נכנסנו אחריו. "מה דעתכם לערות היכרות, רגע לפני שאנחנו הולכים ביחד למקום שלא כולם אמורים לבוא אליו?" שאל הבלונדיני בחיוך. "אני וויל סולאס. אני בן 17, בן אפולו. וכן, כל המיתולוגיה היוונית הזאת אמיתית. אלים, חצויים, מפלצות, וכל זה. אני מניח שקראת את הסדרה של ריק. אגב, ריק ריירדן הוא בן אתנה, אחד החצויים היחידים שהצליח לשרוד עד גיל מבוגר. ואלו ניקו די אנג'לו, בן האדס, בן 17, ושון מנדס, בן 19, בן פוסיידון." "כמעט 19." שון תיקן אותו. אני מניחה שהוא לא מת על זה שמזכירים לו שהוא הכי מבוגר מבינינו. "אני היילי ג'ונסון. בת 12 וחצי. אין לי מושג מי ההורה האלוהי שלי, אבל אני יודעת שיש לי שני הורים ושלושה אחים קטנים. אני מניחה שאתם מנחשים שהם אימצו אותי, אני לא דומה לאף אחד מההורים שלי. וכן, בהחלט קראתי את הסדרות של ריק. הרבה פעמים. שמעתי גם עליכם. ועל שון…" הסתכלתי עליו. "עליך שמעתי לא מהספרים של ריק. אני מכירה אותך בתור זמר. וזה די מוזר שאתה זמר בהתחשב בזה שאתה לא בן אפולו. אבל גם אני אוהבת לשיר. ולנגן. ומוזיקה בכללי. אה… וזה די מביך, אבל אני חייבת להגיד את זה מתישהו. אני מאוהבת בך מגיל 11." הסמקתי. שון הסמיק גם. הוא היה כזה חמוד. "אה… תודה. אני מניח. אז חוזרים למחנה?".

ניקו החזיק ביד שלי ושל וויל, ואני החזקתי בשל שון. ונעלמנו לצללים. נחתנו במקום כזה, שכנראה היה מחנה החצויים. הוא נראה בערך כמו שדמיינתי אותו. "אה… מה האנשים בבית ספר שלי יגידו על זה שהרגתי שתי נשים ואז ברחתי עם אנשים שאני לא מכירה?" שאלתי את שון.

"אני מניח שכיירון יסדר את זה עם הערפול או משהו. הנה הוא." הוא ענה לי. הגיע לידינו קנטאור, והוא התחיל לדבר עם וויל וניקו. שמתי לב שהם עדיין מחזיקים ידיים. מי יודע, אולי גם השיפים של ריירדן אמיתיים.

"אז את היילי? ברוכה הבאה למחנה." הוא בחן אותי לרגע. "אוקיי. אני מבין. היילי, אני חושב שיהיו לך כמה הפתעות היום."

לא הבנתי על מה הוא מדבר. ואז הגיעו עוד חניכים. ראיתי כמה ילדים בלונדיניים מביתן אפולו, נערה בלונדינית עם עיניים אפורות, שהנחתי שהייתה אנבת' צ'ייס. היא החזיקה ידיים עם נער שחור שיער ובעל עיניים ירוקות שכל הזמן צחק משום מה. הנחתי שזה פרסי ג'קסון. נראה שהוא מנסה לספר משהו מצחיק לאנבת', אבל הוא היה היחיד שצחק מזה. היא רק הרביצה לו ביד והוא הפסיק. הוא הניח את ידו על ביטנה של אנבת', והיא חייכה אליו. היו כמה ילדים שריריים עם שיער חום מתולתל, שהיו בטח ילדי הפייסטיוס. ואז ראיתי אותה, והנשימה שלי נעצרה. זאת הייתה ילדה, שנראתה בגיל שלי. היה לה שיער בלונדיני גלי ארוך, ועיניים חומות בהירות גדולות. היא הייתה בערך בגובה שלי. ותאמינו לי, זה היה מפחיד. הפצע שהיה לי ביד הפסיק לכאוב. על גבה של הנערה היו קשת ואשפת חיצים. בחגורה שלה הייתה תקועה חרב. היער הארוך שלה היה אסוף בצמה.היא הסתכלה עלי, ונראה שהיא מנסה להיזכר איך נושמים. שאר החניכים הסתכלו על שתינו ונראה שהבינו. וויל התחיל להסביר. "אה… היילי, תכירי. זאת אמה סולאס, אחותי הקטנה. בת אפולו. היא בת 12 וחצי ו…" אבל הוא הפסיק. הוא הסתכל מעלי, ואז הנהן. הסתכלתי גם מעלי, ושם היה את הסמל הזהוב של אפולו. חץ וקשת מוצלבים. וויל לא היה מסוגל לדבר יותר. הוא הסתכל על כיירון בבקשת עזרה.

"אני מבין…. ברוכה הבאה,  היילי סולאס, בת אפולו. אל הנבואות, המוזיקה, החץ והקשת, והשמש. אחותה התאומה שלי אמה סולאס, ואחותו הקטנה של וויל סולאס." כולם קרעו ברך לפני. "אה… אבל השם משפחה שלי הוא ג'ונסון." "לא. ג'ונסון הוא שם המשפחה של משפחתך המאמצת. שם משפחתך האמיתי הוא היילי סולאס, וכמו שבטח כולנו כבר שמנו לב, את תאומתה הזהה של אמה. ברוכה הבאה."

הסתכלתי על אמה. ואז על וויל. ואז על שון. חייכתי. אמה נזכרה איך נושמים, ואפילו הצליחה להזכר איך מדברים. היא אמרה: "היילי, ברוכה הבאה. אני חושבת שיש לנו הרבה על מה לדבר ולי ולוויל יש הרבה מה להסביר." היא חייכה אלי וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה וחייכתי. חיבקתי את וויל. ואז חיבקתי את שון. הוא חיבק אותי בחזרה, ונישק אותי על הראש ולחש לי. "ברוכה הבאה, היילי. אני שמח שאת כאן. כל הכבוד." הוא חייך, ורק אחרי חמש דקות התנתקנו מהחיבוק.