אהבה שבורה

זה נפלא,אני חושבת בחולמניות, בוהה בפניו של ג'וליאן. יש לנו אותן דעות, והוא כל כך חכם.

ג'וליאן מדבר בהתלהבות, מניע את ידיו ומדי פעם נוגע בשערו, כהרגלו. 

השעות שבהן אני מבלה איתו הן כמו חלום. 

לפני שאני חוזרת לבית שלי, אל הריבים של ההורים, אל אחיי הצועקים והמתח הנורא. 

לפני שאני הולכת לבית הספר, ופוגשת רק מבטים לגלגניים, הערות בוז, ומורות כועסות. 

אני חוזרת מהבית ספר, ודואגת לוודא שג'וליאן הגיע לביתו, וקובעת להפגש איתו. 

אני מספרת לו את הבעיות שלי. את הריבים של הוריי, את הצעקות שקיבלתי מפני שאמרתי משהו לא במקום, בחוסר ההערכה שאני מקבלת. 

והוא אומר את דעתו. הוא אומר שהוא לא מבין. שאני חכמה ומצחיקה, ואיך זה הגיוני שרק הוא מבחין בזה. 

עכשיו הוא מדבר בהתלהבות רבה על הסיכויים של הוריי להתגרש. אני מקשיבה לכל מילה. 

"מה את אומרת?" הוא שואל לבסוף. 

"אתה צודק." אני מציצה בשעוני. "תקשיב, אני חייבת לחזור הבייתה, לצערי. אז..."

הוא מהנהן. "אני מבין."

אני מפנה לו את גבי, והוא קורא בחשש: "ג'נט?"

אני מסתובבת. 

"ככה נפרדים?"

אני מחייכת חיוך נבוך. למה הוא מתכוון?

אני מתקרבת אליו. הוא שם יד על כתפי. 

"תחזיקי מעמד, הא?"

"אם מחר ניפגש, ברור שאחזיק מעמד."

ג'ווליאן נראה מהסס רגע, ואז הוא רוכן אליי. אני לרגע מרגישה כאילו אני בעולם אחר, כי אני קולטת מה קורה עכשיו. שפתיו של ג'וליאן נחות על שפתיי. ולא מרפות. ורק נחות עליהן, ללא תנועה. ואני גם לא זזה, ובערך חמש שניות אנחנו עומדים כך, ואז ג'וליאן מעמיק מעט את הנשיקה ומפריד את שפתותינו.

"סורי שלא שאלתי קודם אם את רוצה להיות חברה שלי." הוא מצחקק. 

אני מצחקקקת חזרה. "כי ידעת את התשובה."

אני מחבקת אותו לפרידה, כל כך כיף לדעת שאני יכולה מהיום לדבר איתו, ולהצהיר בגלוי שאני אוהבת אותו. כי ברור שאני אוהבת אותו, את היחיד שמבין אותי.

החודש המאושר בחיי חלף מהר מדי.

מידי יום נפגשנו, דיברנו, וגם התנשקנו. הרגשתי בטוחה איתו. הרגשתי בטוחה להניח את ראשי על כתפו ולספר לו בדמעות שהוריי בתהליך גירוש, ואבי מתעקש לקחת אחד מאחיי עימו. 

הרגשתי בטוחה כשהוא ליטף את שערי ואמר לי שהכול יהיה בסדר בסוף, והוא תמיד כאן לצידי. 

בסוף החודש הזה, בערך, קיבלתי הודעה מג'וליאן באס. אם. אס. 

היום אני לא יכול להפגש. נראה מה יהיה מחר.

יום למחרת הוא כתב לי הודעה ארוכה. ששברה לי את הלב, לא לשניים, אלא לחתיכות קטנות, קטנות, שלעולם לא ייתרפאו, שלעולם לא יתחברו מחדש ללב שיוכל לאהוב אהבה שלמה גבר אחר. 

שלום, ג'נט. אני היום לא אוכל להפגש איתך. תראי, נוכל להפגש מחר, אבל... אבל בלי להתנשק והכול. אני... אני רוצה להמשיך להיות ידיד טוב שלך, לספר לך דברים והכול, כרגיל, אבל כמו שהיה לפני הנשיקה ההיא. כי אני מרגיש שאנחנו לא בדיוק הזוג המושלם. יש לי ילדה בכתה, שאני אוהב, אני מצטער, ואני אוהב אותה גם. נוכל להיות ידידים, אבל לא חברים. 

עיניי דמעו, זרקתי את הטלפון על הרצפה והתחפרתי בשמיכות, שומעת מהסלון צעקות וריבים. אין לי במי להאחז עכשיו, אין לי אל מי לברוח. אני לעולם לא אפגוש שוב את ג'וליאן. אני לא יכולה. 

אני תקועה בבית ספר שאני שונאת, בית שאני שונאת, מלא ריבים, ואין בנאדם שמבין אותי כראוי, חוץ ממנו. 

אהבה שלי נשברה. 

כמו כל חיי לפניה.

כמו רוב האושר שלי.

מעט האושר שנשאר,

נשבר עכשיו, יחד עם האהבה.