זה קסום

זה קרה כל כך מהר.
היא לא ידעה מה לעשות.
"ביאטריס," אמרה אחותה, אנאבל. "אל תדאגי לי. את תנקמי בה על מה שעשתה. תנקמי בכל מי שהכאיב לך."
ואז ראתה ביאטריס את הדבר שהכאיב לה יותר מכל. היא לא הייתה מוכנה לזה.
"את חייבת לעשות את זה." אמרה שוב אנאבל. הכאב נגלה בעיניה. "בשבילי..." ידה של אנאבל הרפתה מביאטריס והפגיעה של ידה נשמעה ברצפה לקול השקט הרב ששרר בחדר.
"אנאבל," הבטיחה ביאטריס, "אני אנקום את מותך. אני אעשה הכל כדי למצוא ולהרוג את הרוצח שלך," לחשה.
בין רגע הופיעו בידה חץ וקשת. רוח אפפה את פניה, ומים קיררו את ידיה הרועדות. שערה הפך אש ורגליה עשויות אדמה.
היא שמעה קול מכיוון אחד העמודים.
ביאטריס דרכה את הקשת וכיוונה אותה לעבר מקור הקול.
לפתע הופיע אור.
האור נבע משום מקום, וביאטריס הרגישה שכופים עליה ללכת לעבר הדלת.
ואז נכנסה לחדר, חברתה הטובה ביותר.
ביאטריס נדרכה וכיוונה את קשתה אל חברה הוותיקה.
"ושוב אנחנו נפגשות." נבחה ביאטריס. עיניה צרבו והיא אימצה את עצמה לא לתת לדמעות להשתלט עליה ולצאת החוצה, להראות לעולם שהיא בוכה, שקשה לה.
"ביאטריס." עיניה של אנה נעו לעבר קשתה של ביאטריס והיא שבה להסתכל על ביאטריס. עיניה הראו שהפחד משתלט על גופה. "אני מצטערת. את יודעת את זה. לעולם לא הייתי עושה את זה בכוונה. עשיתי את זה לשם הגנה. ואני יודעת שאת לא תסלחי לי על זה, אבל את צריכה להבין אותי."
באותו הרגע ביאטריס הסתערה.
"את הרסת את חיי. רצחת את אחותי. למה צריך להצטער?" נאנקה. "את לקחת ממני את כל הטוב שנשאר לי בחיים. הסתרת ממני את האמת. ואני לעולם לא אסלח לך על זה." מעיניה של ביאטריס נצצו הדמעות שאיימו לצאת. היא התאמצה להחזיק אותן בפנים.
הכל קרה כל כך מהר.
רגליה לא יכלו להחזיקה עוד, וביאטריס התמוטטה על הרצפה.
"ביאטריס." מלמלה בשקט אנה. "את יודעת שאני מצטערת. באמת. ואני אעזור לך. אני נשבעת באלה. אבל תזכרי רק דבר אחד אני לעולם לא אעזוב אותך ואפקיר אותך למות. את חברתי הטובה ביותר. ולעולם, לעולם, אני אהיה איתך." הבטיחה. עיניה נצצו מדמעות. ביאטריס התחילה לבכות. היא רק רצתה לחזור לביתה, לחבריה, למשפחתה. לראות שוב את אחותה הגדולה שהקריבה אותה למענה. היא התגעגעה לכל קרוביה שתמכו בה לאורך החיים ועזרו לה, במעלות ובמורדות.
"אנה," נאנקה, "תבטיחי לי רק דבר אחד. שמרי עליהם. תשמרי עליהם ותגני עליהם כאילו הם חייך." ואז עצמה ביאטריס את עיניה.
כשהיא התעוררה, היא ראתה מסביבה מדשאה גדולה.
"איפה אני?" מלמלה. היא לא הבינה מה היא עושה פה, שוכבת על ראש גבעה ירוקה. ואז נגלה לעיניה אור. לא אור רגיל. אור מיוחד, כמו הילה שקורנת סביב מישהו.
"מה? זה לא יכול להיות!" נלחמה ביאטריס במחשבותיה שלה. "פומפיי הדרומית." לחשה לעצמה. זה היה ברור שהיא שם. היא שמעה על המקום הזה רבות. באגדות, אגדות האלים. היא חשבה לעצמה שזה חלום אבל הרגישה את זה.
מכל המקום קרנה הילה, הילה חמה ונעימה.
כשסקרה שוב את הגבעה עליה ישנה, היא שמה לב להרבה דברים. במקום היו מזבחות וקתדרלות. כל כמה מטרים היו מוצבות ארבע קתדרלות, מצויות בצוותא. מאחורי כל קתדרלה הוצב מזבח. על כל מזבח היה סמל. ספירלה, להבה, גלים, ואבן.
ארבעת היסודות של האלים.

		הפרק הבא