מאחורי הצל

אני מודה כבר לאלה שתרמו לי למשנה הכינוי.

אני מקווה שיהיה טיפה יותר ואני אוכל גם להחזיר לכם מעבר ל100 חרמשים.

כבר כמה אנשים אהבו את הסיפור, ואני מרוצה כל כך.

הנה הפרק השני.

קריאה מהנה!!

__________________________________________________________

למרות שאנדי התרגשה אפילו יותר מהרמיוני לקראת התחלת הלימודים בהוגוורטס, היא לא הראתה סימן קטן לכך.

אנדריאה הייתה ידועה כ'הילדה עם פני הפוקר', היא הייתה חושפת כמה שפחות רגשות כלפי הסביבה החיצונית והפנימית,

ולמרות שהייתה התאומה הגדולה מבין שתיהן, הרמיוני הייתה האהובה על הוריהן.

שתיהן היו חכמות בצורה יוצאת דופן, אך אנדי הייתה החכמה מביניהן. כילדה קטנה הייתה קוראת על העולם, ספרי מדע, טבע, מתמטיקה וכל ספר עם מידע מעניין.

הרמיוני הייתה גם קוראת הרבה, אבל היא יותר אהבה לצאת ולחקור את הדברים בעצמה מאשר להבין אותם במהירות מהספרים.

אחרי שאנדי סיימה כל ספר אפשרי על מדע, היא עברה לספרות קלאסית.

חדרה התמלא לאיטו בספרי רומן, פנטזיה, פשע, מדע בדיוני, וכל ז'אנר שהיא התעניינה בו.

אך היא מעולם לא הראתה את הידע שלה, מלבד בבית הספר.

המורים היו מכריזים לפעמים שאנדי קיבלה את הציון הגבוה ביותר, למרות שזה קורה תמיד, אבל לאנדי לא היה אכפת.

ושוב, למרות זאת, הרמיוני הייתה החביבה על המורים.

הרמיוני הייתה ידועה בסקרנותה ובמנהג המעצבן לחפור למורים עם שאלות על העולם.

הוריהן והמורים מצאו את זה מרשים, שילדה בגיל כה צעיר סקרנית, ולכן הניחו שהיא יותר מחוכמת מאנדי.

וכך היה גם עכשיו.

בשבוע שלאחר קבלת המכתב, אנדי השיגה בדרך כלשהי את הספר הגדול על תולדות הוגוורטס והיוולדות לימודי הקסמים, ועד הביקור שלהם בסמטת דיאגון, סיימה לקרוא אותו, למרות כמות העמודים העצומה שלו.

היא מצאה את עצמה מתעניינת יותר ויותר ונשאבת לעולם הזה.

כל הסיפורים על העולם, על היוולדות הוגוורטס, ריתקו אותה בצורה יוצאת דופן.

אחד הפרקים שהכי עניין אותה, היה הפרק שנכתב על ידי ניוט סקמנדר, שלפי הספר, כתב את ספר הלימוד של הוגוורטס: "חיות הפלא והיכן למצוא אותן".

חקירת חיות קסומות הייתה חלק מתוכנית הלימוד, ונראתה אפשרות כה נדירה להכיר את הלא נודע.

דרקונים, היפוגריפים, עכבישי ענק ומה לא. ואז היא הגיעה לתמונה של מן גוף נחשי בעל ראש של הכלאה בין דרקון וציפור, ומתחתיה רשום 'סנאליגסטר'.

אנדי רשמה לעצמה שעליה להשיג אחד ואילו מה.

כאשר הגיע היום לנסוע לסמטת דיאגון, היא כמעט שלא הצליחה לשמור על פרצופה החתום, בזמן שהרמיוני בכלל התגלשה על מעקה המדרגות וצרחה מרוב התרגשות.

"אווווו! אני לא יכולה לחכות שנגיע לשם! אני רוצה כבר שיהיה לי שרביט, וספרים, וגלימה, והכל! אני לא מאמינה שעוד שבוע אנחנו על הרכבת להוגוורטס!"

"מתוקה את צריכה להירגע מעט. אנחנו צריכים קודם לבדוק מה התקציב שלנו מהבנק שלהם... איך הוא נקרא.. גרינ... גרינג..."

"גרינגוטס אימא."

"תודה אנדי. כי תבינו, הפריטה אצלהם שונה, ולא הצלחנו להבין כמה חרמשים ואוניות שווים 1000 פאונד."

"אימא, כל פאונד שווה ל10 אוניות או ל100 חרמשים."

כולם פערו את פיהם.

"טוב מוניקה, זה אומר שהבנות עשירות. אנדי מותק, מתי הספקת לדעת את כל זה?"

"קראתי קצת."

כולם הביטו על אנדי, ולאחר כמה רגעים פנו לכיוון היציאה.

אחרי כשעה, משפחת גריינג'ר מצאה את עצמה בבית קפה עם יציאה אחורית, שם אמור להיות מעבר לסמטה.

אך אף אחד לא הצטייד בהוראות מדויקות, וללא אנדי, הם היו נתקעים כך.

אחרי כמה לחיצות של לבנים, הקיר נפתח לשניים, וסמטת דיאגון כולה התגלתה לעיניהם.

"אימא! אני ואנדי יכולות ללכת לבד? בבקשה??"

"אני לא יודעת הרמיוני, אנחנו לא מכירים את האזור, אתן יכולות ללכת לאיבוד, ו.."

"מוניקה, תני לבנות ליהנות. הן אחראיות יותר משנינו ביחד. אני צודק?"

גברת גריינג'ר נכנעה, נתנה לכל אחת תיק עם חצי מהכסף שפרטו, ונתנה להן לחקור בעצמן את כל החנויות שהתפרשו לאורך הרחוב.

כל חנות שהייתה שם נראתה יותר מרהיבה מהספרייה היפה ביותר שאנדי ראתה כל חייה, וכל אדם שם נראה כמו אחד עם חיים מרגשים ומלאי הפתעות, הרבה יותר משלה.

היא התחילה לתהות לעצמה איך זה לגור במשפחה של מכשפות וקוסמים. איך היא נקראת? טהורת דם?

ממה שהבינה היא והרמיוני הן ילידות מוגלגים, שהם בעצם בני אדם חסרי קסם.

יש חצויים, שרק אחד מהוריהם הוא קוסם או משכפה מלידה, ויש סקיבים, שהם קוסמים ומכשפות חסרי קסם, וחסרי מזל כנראה, אם יש אפילו ילידי מוגלגים בעלי קסם.

"אנדי, בואי נבדוק את החנות הזאת", הרמיוני הצביעה על חנות פינתית קטנה שמעליה רשום 'אוליבנדרס'.

אנדי זיהתה את השם מהספר, הוא יוצר השרביטים היחיד והידוע ביותר בכל בריטניה.

כשפעמון הכניסה צלצל, אדם זקן הגיח מבעד לערמות של שרביטים, קפץ ממדרגות גבוהות שהיו מחוברות למדפים, וקד קידה קטנה.

"נעים להכיר אתכן גבירותיי. אני הוא מר אוליבנדר."

"כן, זה די ברור מהשלט."

אנדי הכתה עם מרפקה בצלעה של הרמיוני, אבל נראה שהאדם רק גיחך.

"ובכן גבירותיי הצעירות, אם אני לא טועה, אתן התאומות גריינג'ר, נכון?

אל תראו כל כך מופתעות, כמוכר השרביטים היחיד בבריטניה אני צריך לדעת בכל שנה מי תלמידי השנה הראשונה שמגיעים לקבל את שרביטם לכל החיים.

אבל לצערי, אינני יודע את השמות הפרטיים של ילדי מוגלגים, מכיוון שאני לא מדבר המון עם משפחות מסוג כזה.

למרות שאני מחבב בצורה יוצאת דופן את התרבות שלכם.

וכעת, תוכלו בבקשה להציג את עצמכן?"

הרמיוני צעדה קדימה.

"שמי הרמיוני ג'ין גריינג'ר, אני אהיה ב19 בספטמבר בת 11, ואני מאוד התרגשתי כשגיליתי שאני מכשפה."

"נחמד להכירך. ואת גברתי בעלת העיניים הזהובות?"

אנדי לא שמעה את המידע הזה המון זמן.

לעומת אחותה, שהייתה בעלת שיער ועיניים חומות ורגילות, שיערה של אנדי נטה לצד הבלונדיני בגוונים החומים, ועיניה היו עיניי שקד זהובות שבלטו בצבען,

ולאחר שעד גיל חמש הציקו לה על הפרט הזה, היא ביקשה אישית מכולם להפסיק לדבר על כך.

"שמי אנדריאה מרי גריינג'ר, אני והרמיוני תאומות, אז גם אני ב19 בספטמבר אהיה בת 11, אבל טכנית אני גדולה ממנה בארבע דקות."

משום מה מר אוליבנדר חייך חיוך גדול יותר לכיוונה, ואנדי לא יכלה שלא לתהות למה.

"נחמד להכירכן, וכעת. ניגש לבחירת השרביטים."

הרמיוני רצה לכיוון שמאל של החנות והצביעה על אריזת אזמרגד שהביטה בה מאז שנכנסו.

"מה אוליבנדר, אני אוכל לבדוק את השרביט הזה?"

"יקירתי, השרביט הוא זה שבדרך כלל בוחר את הקוסם, אבל את מוזמנת לנסות."

הוא הוציא את השרביט שצבעו היה שמנת עם קישוטי גבעולי גפן ללא העלים, ונתן אותו בידיה של הרמיוני.

איך שידיה נגעו בו, אור זהוב זהר ממנו ומילא את כל החנות.

מר אוליבנדר הופתע.

"קלעת בדיוק יקירה. בטח את מאוד מתוחכמת. בואו נראה, שרביט של עץ גפן בגובה 10.7 אינץ' עם גרעין לב דרקון .וכעת, ניגש אלייך גברתי."

אוליבנדר הלך לכמה שניות למאחורי החנות, נכנס לתוך ערימות השרביטים,

וחזר עם שתי קופסאות, אחת כחולה כהה ואחת אפורה.

"תבחרי לך אחד אנדריאה."

ידה של אנדי היה מבולבל. שני הצבעים האהובים עליה, רק שהירוק הכהה לא היה פה.

לאחר כשתי דקות הרמיוני האיצה בה.

"נו אנדי! תבחרי!"

ידיה של אנדי ניגשו לקופסה הכחולה, והוציאו את השרביט משם.

השרביט היה חום כהה על גבול האפור, בעל ידית עם גבולות מסומנות בטבעות, והמשכו היה עץ מגולף לאצבע מחודדת.

כאשר החזיקה בו, הוא זהר באור כסוף, בשונה משל הרמיוני.

"ברכותי גברתי, מצאת את השרביט. בואי נראה..."

אוליבנדר שתק לכמה רגעים.

"מעניין. ילדתי, שרביטך הוא מעץ טקסוס עם ליבת לב דרקון 12.5 אינץ',  וגמיש באופן מפתיע. בדרך כלל, עץ טקסוס שייך רק לקוסמים החזקים ביותר. אני מצפה ממך לגדולות ילדתי."

ליבה של אנדי זרח. היא תהיה מכשפה גדולה. יעריכו אותה. אבל האם גם הפעם יחשבו שאחותה טובה יותר?

ליבה נסגר שוב. רוב הסיכויים שזה מה שיקרה.

לאחר הוכרת תודה ונתינת עשרה חרמשים וחמש אוניות, התאומות יצאו מהחנות אל עבר חנות ספרי הלימוד, שם קנו את כל הספרים ברשימה שלהן.

לאחר שיצאו, מבטה של אנדי נעצר על חנות החיות.

היא תפסה במעילה של הרמיוני והתקדמה לחנות.

"הרמיוני, הולכים לשם."

"מה? אנדי, חכי!"

לאחר שתי דקות, השתיים כבר היו בסקירה של החנות.

למרות שידיה של אנדי היו מלאות בספרי לימוד ובשרביט שלה, היא נתנה לעצמה לתקשר עם כל בעל חיים שהיה שם.

היא ניסתה לשאול את חלקן אם הן יודעות איפה אפשר למצוא את החיות הנדירות, אבל כל מה שהחיות עשו היה להפנות את הראש לכיוון כלשהו שהסתבר כטעות.

אנדי מצאה את עצמה עושה סיבובים אינסופיים בחנות, מנסה לחפש דבר אחד.

לאחר כמה זמן, היא מצאה דבר שדווקא לא חיפשה.

גופה נתקע בדמות שמעט יותר גבוהה ממנה, עם שיער בלונדיני מופנה לאחור, ועיניים תכולות-אפורות שהיו כל כך בהירות שאנדי יכלה לראות את הים בהן.

"אני.. מצטער."

היא לא שמה לב אפילו שכל הספרים והשקיות נפלו מידיה, וניגשה מהר לקחת אותן, לפני שהילד בכלל נגע בהן.

"לא התכוונתי להיתקע בך. זה נראה שחיפשת משהו."

הוא הושיט את ידו. "אני דראקו דרך אגב, דראקו מאלפוי."

אנדי לא ידעה כיצד להגיב. אנשים בדרך כלל התרחקו ממנה כי הייתה אטומה ולא חברותית, אבל נראה שהילד לפניה דווקא הכיר בה כמישהי שאפשר להתחבר אליה.

היא נמנעה מלחיצת יד.

"אנדי גריינג'ר."

"אנדי זה קיצור של..?",

"אנדריאה."

הוא חייך הצידה. "שם מיוחד."

למרות שזה לא נראה, אנדי יכלה להרגיש בסומק ורוד עולה לפניה.

"אתה קוסם?"

הילד שנקרא דראקו גיחך. "כן, טהור דם אם את מדייקת. אני נצר למשפחת מאלפוי, טהורת דם לכל דורותיה, ואני גאה בכך. מה את?"

אנדי ענתה חלושות. "אני ילידת..."

"דראקו."

גבר גבוה עם שיער בלונדיני ארוך, כנראה אביו, ניגש והניח את מקלו על כתפיו של בנו.

"מדוע אתה מדבר עם ילידת מוגלגים?"

"מה? אבל.."

"איך אתה יודע?" זה כל מה שאנדי הצליחה להוציא מפיה.

"אני יכול להריח את הצחנה ממרחק. מוגלגית שבטעות מעט קסם חדר אליה.

חוץ מזה, אני עובד במשרד הקסמים, אז אני יודע על כל קוסם או מכשפה שנרשמים בפרוטוקול אצלנו. יש לך גם אחות תאומה אם אני לא טועה?"

בדיוק כשדיברו, הרמיוני הגיחה מהמסדרון השני.

"אנדי, כמה זמן כבר לוקח לך... אוו."

הרמיוני השתתקה. האיש גיחך. "אם מדברים על השטן. אני מניח שאתן התאומות גריינג'ר."

"כן אדוני. ומי אתה?"

"אני לוציוס מאלפוי, בכיר במשרד הקסמים. ומשום מה, הסטטוס שלכם מראה כי למרות שאתן ילידות מוגלגים ברות מזל בלבד, הכישורים שלכן אמורים להיות גדולים. כמה מפתיע יהיה אם האנשים שלי יתאכזבו לגלות שהם טועים."

הרמיוני לא הבינה בדיוק מה הוא התכוון, אבל היה נראה לעין שזה עצבן אותה כהוגן.

"סליחה אדוני," אמרה אנדי, "אבל אתם יודעים במקרה איפה אני יכולה למצוא פה סנאליגסטר?"

"אני מבין שאת מתעניינת בחיות נדירות. מעניין. דראקו? תוכל להראות לעלמה גריינג'ר הצעירה היכן נמצא המתחם?"

"אה, כן, אבא. אדוני."

דראקו סימן לאנדי לבוא אחריו, בעוד שמר מאלפוי נשאר עם הרמיוני.

"ילדתי היקרה, שלא תביני אותי לא נכון. פשוט... אני ודורותיי הקודמים והבאים... חיבתנו לילידי מוגלגים כמוך לא קיימת.

לדעתנו, זו הייתה טעות להרשות לכם ללמוד בבית הספר, אבל כמובן שאינינו יכולים לעקוף את החוקים, ובידינו רק להעביר לכם את המסר- אתם מזהמים את דם בית הספר.

אז, אני מבקש מקרב לב, שאת ואחותך לא תנסו לבלוט, אוקי?"

הרמיוני הייתה בשוק ולא יכלה לפצות את פיה, בזמן שמר מאלפוי הלך לכיוון היציאה, כדי לחכות לבנו שיחזור.

בינתיים, דראקו הוביל את אנדי למתחם החיות הנדירות, שרק שלושה תאים היו שם.

על אחד מהם היה רשום בגדול ' סנאליגסטר בן שלושה חודשים", ובתוכו ישב בשלווה נחש כחול ומבריק עם ראש של ציפור יפהפייה, קטן ורגוע.

התגובה האוטומטית שלו כשאנדי התקרבה ללטפו, הייתה להתחכך בידה בחמימות.

"נראה שהבחור הקטן בחר אותך."

גבר בשנות ה30 לחייו, בערך, בעל שיער שחור ועיניי טורקיז, ניגש לאנדי, והצביע לעבר התג שהיה על חליפתו.

"כריס סקמנדר. כן, אני הנכד של ניוט סקמנדר המפורסם,

ומלבד זאת,

אני גם המנהל של החנות והאחראי על מתחם החיות הנדירות. סבא שלח לי אותן כדי שאוכל למצוא להן את הבעלים הנכונים.

החמוד הזה הוא המבוגר בין כל הגוזלים שעדיין בבידוד.

הם יוצאים לציבור רק בגיל חודשיים.

את רוצה להחזיק אותו?"

אנדי הנהנה קלות, ונתנה לכריס להושיט לה את הסנאליגסטר הקטן אל ידיה, שהתחכך בלחייה באושר.

"איך קוראים לו?"

"הייז."

"הוא נראה מאוד ערפילי באמת."

אנדי כבר שכחה שהילד הבלונדיני דראקו היה איתה. היא התעלמה מנוכחותו ופנתה להייז.

"אתה נראה חברותי, נכון?"

היא בליבה צחקה, למרות שמבחוץ זה לא נראה כך.

היא נראתה נדהמת.

היצור הקטן היה יפה ומרתק בצורה יוצאת דופן.

"אני אקח אותו."

"מעולה. אני אתן לך גם את אספקת המזון שלו לשנה.

זה שק חרקים שמתחדש כל פעם שהוא נגמר, אז אין לך מה לדאוג."

אנדי שילמה לכריס ואמרה תודה חרישית, ונשאה את הייז על ראשה.

"נראה שהתחברת אליו."

"כנראה. אתה לא רוצה חיה?"

"לאבא יש ינשוף. הוא חושב שזאת החיה השימושית והנחוצה היחידה. היא יודעת להעביר מברקים בשבילו למשרד, למרות שאני לא ממש אוהב אותו."

אם דיברו על השטן, מר מאלפוי בדיוק הופיע.

"הינשוף הביתי שלנו מאוד יעיל דראקו. ואני מבקש ממך להימנע מיצירת קשר עם ילידי מוגלגים."

"אבל.."

"בלי תגובה בחור צעיר!"

דראקו פנה לאנדי במבט מצטער, והיא הרגישה שהיא הכניסה אותו לצרות, צרות של אב ובן.

היא משכה בכתפיה, ולפני שדראקו הסתובב לכיוון השני,

העיף אליה מבט כועס.

אנדי לא ידעה אם זה בגלל שאבא שלו העיר לו,

או בגלל שהוא באמת כועס עליה.

אחרי שהם עזבו, היא הכריחה את עצמה לשכוח מכך, מהם, ומכל מה שקרה.

הסיטואציה הזאת הסיחה את דעתה יתר על המידה, ואין לה זמן לדברים שכאלה.

"אנדי את סיימת?"

הרמיוני בדיוק הגיחה מהמסדרון האחר, ותפסה בזרועה של אנדי אל מחוץ לחנות.

"אני לא מחבבת את המאלפויים האלה. אבא של הילד הזה לא מתנהג יפה כל כך ובנימוס.

והילד נראה שחצן. אני מקווה שלא התחברת אליו."

"לא. לא התחברתי."

היא הורידה את הייז מראשה, והוא התלפף אוטומטית סביב זרועה. הרמיוני הביטה ביצור.

"את יודעת שרוב הסיכויים שאימא ואבא השתגעו אם יגלו שהחלטת לגדל מיני נחש עם ראש ציפור?"

"אני אוהבת אותו, הוא אוהב אותי. אני לא רואה סיבה למה שאימא ואבא לא יתנו לי לגדל משהו שאפשר להסתדר איתו."

הרמיוני באה ללטף את ראשו של הייז, אבל הוא התחמק ממנה.

"כנראה שהבחור הקטן לא מחבב אותי."

אנדי הורידה אותו. "הוא רק מפחד. הוא בסופו של דבר יתרגל אלייך. את אחותי אחרי הכל."

הרמיוני התחילה לצחוק.

"מה קרה מיוני?"

אחרי שהיא נרגעה מעט, היא חיבקה את אחותה.

"את מוזרה, אבל בצורה מיוחדת וטובה." "זו אמורה להיות מחמאה?" "פשוט תישארי כמו שאת."

אנדי הביטה בהייז שנח על כתפיה.

היא נאנחה בשקט והסתכלה למדרכה שמתחתיה. 

"טוב."

הפרק הקודם