לב של אבן

ת'רש היה המום ועצוב.

כל המחשבות התערבלו. כל הרגשות התערבבו ולא ידעו כיצד לצאת.

כעס. עצב. פחד. פחד שלפני המוות. געגוע.

כולם התערבלו. הפכו לרגש אחד שלא ניתן להגדירו.

יש שיאמרו שרגש זה הפך לאדישות המשולבת עם רחמים עצמיים. יש שיאמרו שחבל עליו, רק בן 11, מה אכפת להם.

ת'רש, גבר צעיר, כך נקרא בפי אביו, החליט לנהוג בחוכמה ולא לחשוף את רגשותיו, לאטום את פניו ולא להיקשר לאיש. מוות צריך להיות עם כמה שפחות כאב. ככל שפחות יכירו אותו, ככה פחות אנשים יכאבו את מותו.

קייטי ניגשה אל הילד שפניו שקודם לכן היו מלאות הלם צער ועוד דברים מוכרים משנים קודמות, כעת פניו היו אטומות ולא חשפו דבר.

"הי ת'רש! מה נשמע? בא לרכבת אוכלים! ממיטב מאכלי הקפיטול הנערץ! ולא תאמין לאיזה שפע.." ברברה קייטי בניסיון לרכך את הילד. היא הצליחה בזה בדרכ אבל היו ילדים שהצליחו לשבור אותה והיא התייאשה מריכוכם.

היא הוליכה את הילד הקשוח בחזותו אל הרכבת, הושיבה אותו לפני שולחן מלא כל טוב.

היא שמה לב לעיניים שהחלו להפתח בתדהמה, ובתשוקה לאוכל שהחלה מפעמת בו. ואז, כמו מכת ברק חזר מבע האדישות והקשיחות לפניו.

ת'רש הרגיש צער על כל חבריו שלא עמדו בשפע שעמד לרשותו ומשפחתו. האוכל כאן ברכבת עומד ברובו להיזרק. כך היה בטוח. ככל הנראה צדק.

הוא החל לאכול דברים שלא ראה מימיו. שיהנה לפחות לפני שימות, חשב במרירות ובבגרות של קטנים.

בחור צעיר עם קעקוע של עורבני חייקן על זרועו נכנס בדלת, ת'רש זכר אותו כמנצח מלפני 5 שנים. הוא נראה יציב בדעתו ועצבן.

"הו! רוג'ר! בא שב והסבר לילדים כמה דברים" צייצה קייטי בחיוך מאולץ.

"אל תקראי לי רוג'ר. הי ילדים חסרי מזל שאם יצאו מזה בחיים הם יצאו מזה מטורפים, כמוני" הוא הצביע על עצמו. לא מעודד במיוחד. "אבל אני רוצה מנצחת" הוא הוסיף במבט אל המיועדת ממחוז שש שישבה בצידו האחר של השולחן. היא היתה שרירית ופחד מילא את עיני הנץ שלה. ת'רש הרגיש שבכלל אין לו סיכוי, עם המיועדת מהמחוז שלו.

"אל תאבד תקווה" הוא נהם אל ת'רש.

"אגב, תקראו לי רג'" הוא אמר והתיישב בראש השולחן והחל לאכול כמויות שלא היו מביישות בהמה שלא אכלה שבוע. "אני גם עושה כושר אז אני לא משמין" הוא פלט אל מראה המיועדת שהרימה גבה.

"אם יש לכם ת'פוטנציאל הנכון, מזל, המון שכל, ביטחון עצמי ורושם טוב יש סיכוי שלא תמותו בקרן השפע" הוא החל לייעץ עצות לאחר שמילא את בטנו.

"תעבוד על השרירים, ת'רש, ריצה ואסטרטגיית לחימה פנים אל פנים" הוא אמר לו, "ותדאג למים ואוכל".

"את אני רוצה לדבר ברצינות בחדר שלך בקרון השלישי" הוא פנה אל ג'יין, המיועדת ממחוז שש.

השניים יצאו אל הקרון השלישי והותירו את ת'רש וקייטי לבד.

"אל תאבד תקווה, קטנטון! בוא, אראה לך לחימה!" אמרה קייטי בניחום. היא חלצה את עקביה האדומים משובצות אבני קריסטל, וחשפה גרביונים ורודים מנוקדות בירוק זוהר.

היא הציבה את ידיה באגרופים מול פניה ופלטה קריאת מלחמה "היא יההה!" והחלה לקפצץ בתנועות שנראו לדעתה תוקפניות כלפי האויב הדמיוני שלה, הכובע האדמוני התנודד על ראשה.

ת'רש ציחקק. קייטי נאנחה בלי קול ובלי להראות זאת, סופסוף שברה את הקרח.

"עכשיו בא מולי, גבר קטן!" קראה בשמחה והושיטה ידיה לעברו. באחת הצלחתה בשבירת הקרח פסקה. פניו כוסו עננים, עצב עילאי על פניו, ואחר כך, אדישות מופגנת.

"אמרתי משהו?" היא לחשה והתקרבה אליו.

"כלום"

"אתה יכול לספר לי, הרי אנחנו חברים, נכון?"

"אבא היה קורא לי גבר קטן, ועכשיו, לא אראה אותו לעולם!" ודמעות איימו לצאת מעיניו.

"ברור שתראה אותו ילד גדול! תנצח!"

"לא רוצה לנצח.. לא רוצה להרוג.."

רג' וג'יין נכנסו והאדישות חזרה לפניו של הילד בן 11.

הפרק הקודם		הפרק הבא