הוגוורטס

שם: הוגוורטס.

תקופה: המייסדים.

שיפ: גודריק/ רוונה- שיפ ראשי. שיפים נוספים בסימון (ספויילר כבד ומאד לא מומלץ): רוונה/ סלזאר, סלזאר/ OC, גודריק/OC.

תקציר: בשיחת חולין בין שני קוסמים ושתי מכשפות צעירים במשתה אביב אחד, עולה לראשונה הרעיון לבנות בית ספר לקוסמים צעירים. הוגוורטס נבנית בסיפור סבוך של אהבה, בגידה, קסם ומחלוקת על רקע האירועים ההיסטוריים הקסומים והלא- קסומים של תחילת ימי הביניים.

דרוג: PG עד R.

הערה: הפרק הראשון ארוך בכ-1000 מילים מהממוצע לפרק. באופן ככלי, הפאנפיק מאד ארוך. לאמיצים בלבד ^^"

פרק א'

התהוותה של אגדה

"ובכן, מה דעתך?" שאל פארן סיגורד, בעליה החדש של טירת הדרקון. הוא היה קוסם עב בשר ומבושם, חם מזג ומהיר לצחוק, אך בשום פנים ואופן לא היה טיפש. הוא גילח את פניו כמנהג הרומאים חסרי הקסם, אך גידל פאות לחיים סבוכות ואפורות. פניו היו אדומות ועניו קטנות וכהות, ערמומיות וצוחקות. הוא היה לבוש בגלימה סגולה ענקית, ששוליה השתפלו מסביב לרגליו ונגררו אחריו כשצעד ושרווליה כיסו חלק מידיו הבשרניות, מה שהעיד על כך שהוא לא תמיד בהיכון לשלוף את שרביטו ולערוך דו קרב. או שהחביא את שרביטו בשרוולו.

"זה ממש..."  גודריק לא היה משוכנע איך לתאר את מה שחש מבלי לעורר את חמתו של שאר בשרו המרוחק. "ממש מרשים, דוד."

סיגורד חייך בשביעות רצון. "יש לך טעם טוב, נער. תמיד ידעתי את זה. ולהאמין שהמוגלגים האלה פשוט מסרו אותה, בלי קרב אפילו. התרשמתי שהם אמיצים יותר."

השניים המשיכו לצעוד במסדרונות האבן האפלוליים. בסוף המסדרון, גודריק הבחין במשרתת צעירה מדליקה מנורות שמן בגומחות שבקירות בעזרת נר בהיר וארוך. היא הליטה על הנר בידה הקטנה, והאור הרך ריצד על פניה המרוכזות.

"ובכן," הוא אמר, והמשרתת מיהרה לחמוק מדרכם כשחלפו על פניה. "אתה יודע איך הם- הם... נבהלים כשמזכירים להם קסם."

סיגורד נענע את ראשו בשחוק. "תאר לעצמך- לחיות בלי קסם. מוזר איך הם מצליחים להתקיים, לא?"

"כן," מלמל גודריק בהיסח דעת, כי דעתו הייתה מוטרדת בעניינים אחרים. הם ירדו בגרם מדרגות גדול שקושט ביריעות משי זהובות ו-וורדים לכבוד חגיגות האביב. אך האביב לא התפתה להגיח בראותו את המשתה שהכינו לכבודו; השמיים החלו להמטיר גשם כבד שניתח על מדרגות הכניסה החשופות שנגלו מבעד לדלתות הכניסה הפתוחות לרווחה לכל אורח שיהיה אמיץ מספיק לעבור בהן.

אולם הכניסה קושט ביריעות משי צבעוניות ובפרחים בכל הגדלים והצבעים, וכפתורי עץ שצורתם שונתה לדבורים חסרות עוקץ ופרפרים צבעוניים ריחפו ביניהם בסקרנות.

האולם היה מלא באורחיו של סיגורד, שהוזמנו למשתה האביב, ובריחות הפרחים ובשמים משכרים אחרים. קוסמים ומכשפות בגלימות אופנתיות וחגיגיות מילאו את האולם בקול פטפוט. שארי בשר קרובים כרחוקים התאחדו שוב, וידידים וותיקים השלימו פערים. חגיגות האביב היו המפגש השנתי של כל הקוסמים והמכשפות המלומדים באי הבריטי אלביון, בתוספת כמה אורחים ידידותיים מהיבשת.

"גודריק!" קרא קול בודד מתוך קהל האורחים, וגודריק הבחין במכשפה קטנה ממהרת לכיוונו בשמלת זעפרן עליזה וגלימה בצבע סגול עז.

"הלגה," אמר גודריק בחיוך כשבת דודתו נתלתה על צווארו בחיבוק. היא הייתה אישה צעירה וקטנה, עגלגלה, וחייכנית. עורה היה לבן ומנומש, ושיערה היה מפל של תלתלים אדומים וזהובים שגלשו על גבה בתספורת רפויה. "טוב לראות אותך."

"מה שלומך, גודריק?" שאלה הלגה בעליזות.

אך לפני שהספיק לענות הופיע שם בראוק הפלפאף, אחיה חמור הסבר של הלגה. בניגוד להגלה, הוא היה איש גבוה ומוצק למדי. הוא לבש גלימה בצבע חום- צהבהב ועל מותניו הייתה חגורה חרב, כפי שהקוסמים הלוחמים בחופים נהגו לשאת. על פניו התנוסס חתך מכוער.

השניים התחבקו, וגודריק אמר, "זה חתך מכוער, מה שיש לך שם, אח. איפה קיבלת אותו?"

"מרידות גובלינים בעמק," אמר בראוק והחווה לכיוון הלגה. "אני חושש שנהגנו בהם ביד רכה מידי לאחרונה."

הלגה הסמיקה אך לא אמרה דבר, וכך גם אחיה. אך גודריק ידע שהלגה הייתה נערה עדינה שתמיד ניסתה להשכין שלום ולהתחבב על כולם. גודריק חייך אליה בעידוד, והיא השיבה חיוך ביישני.

"אז מה העניינים במכתש?" שאל בראוק, שכנראה לא הבחין בחיוכים. "אני מקווה שהמצב לא יצא מכלל שליטה מאז מות אביך?"

"אני מצליח להשתלט על הנחלה בכלל לא רע, אם יורשה לי להעיד על עצמי," השיב גודריק אך לא הרחיב, למרות שחשד ששמועות על הנעשה במכתש לאונידס כבר החלו להתפשט ברחבי האי, ושאורחיו של סיגורד מציצים בו בסקרנות מזוויות עיניהם. הוא מיהר לשנות את הנושא, "זו חרב מרשימה. היא תוצרת גובלינים?"

"בהחלט," השיב בראוק, משפיל את מבטו אל חרבו בהערכה, שגולתה הייתה אבן חן אדומה ענקית, וניצבה קושט באבנים דומות. "מהמכרות בעמק. אבל זה היה לפני תחילת הפרעות, כמובן. בימים אלה הסכמינו עם הגובלינים עומדים בסכנה. אתה בוודאי מבין."

"כן," אמר גודריק. בראוק הבחין בסיגורד ופנה לברך אותו. גודריק ניצל את ההזדמנות לבחון את החרב עוד קצת; כבר זמן מה הוא סבור שעליו להשיג לו חרב. בתחילה חשב שלא יאה לו לחשל חרב חדשה שתחליף את ליולין האגדית, שנשברה תחת גופתו של לאונוס גריפינדור בקרב בו חיסל את הדרקון שאיים על אנשיו, ובו מצא את מותו. עכשיו החליט גודריק שלא טוב שלבית גריפינדור תחסר חרב אגדית שתספק לו מקור גאווה וכוח.

ריח תבשילים ערב נישא מהמטבח והתערב עם ריח הגשם והאדמה הרטובה. הלגה התנדנדה על כריות רגליה בציפייה. "אתה נראה טוב, גודריק," היא אמרה.

"תודה," הוא ענה, מקיץ מהרהוריו פתאום. "גם את נראית נפלא, כמו תמיד."

הלגה הסמיקה בהנאה, אך אמרה, "לא לכך אני מתכוונת. אני רוצה להגיד שנראה שסיימת להתאבל על אביך- אתה עומד על הרגליים. אתה מבין?"

"כן, כמובן," אמר גודריק והתעניין לרגע במגפי עור הדרקון שלו. "כן, אני מתגעגע אל אבי, אבל אנשי זקוקים לי. המוגלגים עדיין מתוחים למרות הכל, וכמובן שהתעוררה מחלקות בנוגע לגופת הדרקון; דורוורד תכנן למכור את בשר הדרקון לטרולים- אלוהים יודע שאנחנו זקוקים לזהב בימים אלה- אבל נציג מגילדת המרפאים הופיע רגע לפני שהעגלות יצאו אל ההרים ודרש שיעשה בו שימוש רפואי..."

"מה אמרה פרונלה בנוגע לכך?"

"הרשתי לה לשמר כמה צנצנות, אבל היא מבינה שאנחנו זקוקים לזהב."

"והמרפאים לא ישלמו?"

"לא יותר מהטרולים," אמר גודריק בחיוך מריר, "הם פושטים על כל כך הרבה כפרים ש-"

"לא חכם לעשות עסקים עם הטרולים," התערב בראוק, שהקשיב לשיחתם כל אותה העת. סיגורד התפנה לאורחיו האחרים, וגודריק הצטער שלא נשאר להסיח את דעתו של בראוק. "הם בוגדניים. והם רצחניים. כל מי שסוחר איתם-"

"פשוט מקטין את התיאבון שלהם לבשר אנושי," קטע אותו גודריק בחדות. הלגה הביטה ביניהם בחשש. גודריק ובראוק היו חברים קרובים מאד בילדותם; הם שיחקו יחד ולמדו כשפים ודו קרב. אך ככול שהתבגרו, כך חילוקי הדעות ביניהם גדלו.

אך גודריק לא שכח שעדיין נהנה מחברתו של בראוק, שהיה שנון וחד מחשבה, ולא פתח בוויכוח על אותו הנושא השחוק.

נראה היה שבראוק חש רגשות דומים, כי הוא רק משך בכתפיו, וחרבו שקשקה על מותניו.

דלתות אולם הסעודה נפתחו בכבדות והאורחים הרעבים החלו זורמים פנימה. גודריק הושיט להלגה את זרועו בנימוס והיא אחזה בה בחיוך כשעשו את דרכם פנימה בין שאר האורחים.

סיגורד שמר להם מקום לצד כס העץ העתיק שלו, שניצב בקצה האולם, כיאה לאדון הטירה. הלגה ובראוק, שהיו בני אחותו המנוחה של סיגורד, היו קרובי משפחתו החיים היחידים וסביר להניח שגם יורשיו. גודריק תיאר לעצמו שזו הייתה הסיבה שאביהם הזקן שלח את שניהם למשתה האביב שלו בעוד הוא נותר למשול על העמק, למרות שבפועל בראוק היה השליט כעת.

אך מדוע סיגורד קבע לגודריק מקום של כבוד- זה כבר היה סיפור אחר. סיגורד הקפיד להראות כלפי חוץ כמה הוא מחבב את גודריק גריפינדור הצעיר, שאיבד את אביו בפתאומיות כזו והיה זקוק לדמות אב שתדריך אותו כאדון בית גריפינדור... ובכך ירכוש את נאמנותם של אנשי גריפינדור, שהיו מהנועזים שבין משפחות הקוסמים. זה לא היה סוד שלאונוס גריפינדור לא חיבב את פארן סיגורד, וגודריק חש שגם עליו הוא לא מתחבב, אך גם הוא היה זקוק לבעלי ברית בימים אלה. הוא חשש שבקרוב יזדקק לתמיכה כספית, אותה סיגורד בוודאי ישמח לספק. אך גודריק תהה האם יצליח לשלם את החוב, ולגבור על תאוותו האדירה של סיגורד לכיבוש שטחים חדשים.

ניתן היה לצפות על כל האולם משולחן הכבוד המוגבה. עניו של גודריק טיילו מפנים מוכרות לפנים מוכרות. שולחנות האוכל המקורצפים והארוכים היו עמוסים במאכלים שונים; עוף צלוי, נתחי בשר ענקיים, לחם טרי, פירות, ירקות ודגים מכל הסוגים והמינים. בין הצלחות נחו קנקנים של יין שרף ויין תפוחים עסיסי.

"אתה מוכרח לטעום מהדג הזה, גודריק," אמר סיגורד ודחף לצלחתו של גודריק נתח דג ענק. "הטבחים מכינים אותו בדיוק באופן הנכון. אתה לא אוכל? בחור גדול כמוך זקוק לכוח. ומה דעתך על האוכל בבית של דוד פארן, הלגה יקירה?"

"מצוין, כמו תמיד, דוד," ענתה הלגה בחיוך חביב. היא טעמה קצת מכל דבר והתעניינה בכל סוגי המאכלים והתבלינים, כדרכה כאוהבת מאכלים ובישול. בראוק, שישב לימינו של סיגורד, היה מרוכז לחלוטין בצלחתו למרות שכמעט ולא אכל.

גודריק מסמר את נתח הדג על מזלגו ונגס בו בעודו צופה באולם. לפתע עינו צדה דמות אישה נעה בין השולחנות לכיוונם. הוא צפה בה לרגע, ואז נזכר שעליו לבלוע.

האישה טיפסה אל הבימה, וסיגורד בירך אותה בחמימות, "אה, הגבירה רוונה! כבר התחלתי להצטער על שהכרתי לך את ספריית הטירה- שהית שם כל הבוקר?"

"אני מצטערת מקרב ליבי על האיחור, אדון סיגורד," התנצלה הגבירה. קולה היה רך ושקט, וענייה עדינות. היא עמדה מאחורי הכיסא הפנוי לשמאלו של סיגורד ולא התיישבה. היא לבשה שמלה בצבע לילך שעטפה בקלילות את גזרתה הגבוהה ודקה, אך לא התהדרה בגלימה, רק ברדיד לבן- כסוף דקיק. שיערה היה ארוך וחלק, והחליק עד מותניה, חום כהה כל כך שהיה כמעט שחור, ומעוטר בסיכות כסף דמויות כוכבים. עור פניה, שהיו בעלי צורת לב, היה לבן וחלק, וענייה היו כהות וחכמות. צווארה היה מעוטר בענק כסף דקיק, ולדש שמלתה היא הצמידה פרח צהוב בודד.

"אין צורך לקרוא לי בתארים שכאלה, יקירה. הרי משפחותינו ידידות קרובות כל כך. את יכולה לקרוא לי פארן, או דוד, כפי שאחייני הצעירים קוראים לי." הוא חייך אל בראוק, הלגה וגודריק את חיוכו הנינוח והערמומי. "אני מאמין שאת מכירה את בראוק והלגה הפלפאף?"

"כמובן," אמרה רוונה וחייכה אל השניים ברוחב לב. הלגה השיבה לה חיוך מתוק ונפנוף.

"וזהו גודריק גריפינדור, ממכתש לאונידס. גודריק, אני מאושר להציג בפניך את רוונה רייבנקלו ממבצר העורבים. אימה הרשתה לי ברוב טובה להעביר את שיירות המסחר שלי בצפון דרך נחלתה המבודדת על מנת להימנע ממפגש עם כנופיות הטרולים בהרים."

רוונה רייבנקלו חייכה אליו בביישנות, וגודריק חייך בחזרה. לרגע זעיר הירוק העז מסמר את החום העמוק במבט טהור וגורלי, אך לאחר רגע קשר העין הבוער נשבר. גודריק קם ורוונה הגישה לו את ידה הלבנה והענוגה. הוא אחז בה ונשק לה בזהירות.

"העונג כולו שלי," הוא אמר. היא רק חייכה בתשובה והתיישבה במקומה. גודריק חזר גם הוא למקומו, וחש את ענייה בוחנות את הופעתו; את גלימת הארגמן הבוערת שלו שנסגרה סביב צווארו בסיכת אריה מוזהבת, את כתפיו הרחבות והחזקות, פניו היציבות והשזופות, שעוטרו בפס אדום של זיפים על לסתותיו וסנטרו. שיערו היה אדום כל כך שהבליע את צבע גלימתו, חלק ופרוע כמו רעמת אריה, וקצותיו נחו על כתפיו. עניו הירוקות, החדות, בערו בתוך פניו באש נלהבת.

"ובכן, מה את חושבת על הספרייה?" שאל סיגורד את רוונה, חוזר לארוחתו.

"היא יפיפייה," השיבה רוונה, ונראתה כמתרגשת מעומק ליבה. "היא מכילה כמה ספרים עתיקים כל כך, שהם מגיעים עד העת הרומית. כמות הידע שעוצרת הספרייה הזו פשוט-"

"ידע של מוגלגים, את מתכוונת," אמר סיגורד בפה מלא למחצה.

"כל ידע הוא ידע," אמרה רוונה, שצלחתה עוד הייתה ריקה. "אין הבדל בין ידע של קוסמים וידע של חסרי- קסם. אנחנו אומנם רואים את העולם באופן שונה, אך כולנו חוקרים אותו ומעוניינים ללמוד עליו כמה שיותר. ולחסרי הקסם היו כמה סופרים ופילוסופים מרתקים ביותר; אולי שמעתם על אריסטו ואפלטון? הם היו פילוסופים יוונים חשובים מאד. הם מעוררים בי השראה רבה."

גודריק פתח את פיו להתעניין בפילוסופים היווניים, אך בראוק הקדים אותו ואמר, "המוגלגים זקוקים לפילוסופים כי הם בורים. הם לא מבינים את העולם, וממציאים כל מיני אלים ואגדות בניסיון להסביר אותו. אנחנו, הקוסמים, לא זקוקים לפרשנויות שכאלה- אנחנו רואים את הקסם ואת הדרך בה הוא שולט בטבע ובבני האדם. אם המולגים היו מנסים להקשיב לקול ההיגיון ונכנעים לקסם במקום להילחם בו, חייהם היו מבולבלים הרבה פחות."

"מה אתה מנסה להגיד כשאתה אומר 'נכנעים'?" אמר גודריק, חם מזג כתמיד. "אנחנו לא מנסים לשלוט במוגלגים-"

"אם כך, מדוע הקסם יצר אותנו נעלים מהם?" נכנס בראוק, "לכל דבר יש סיבה, גודריק."

"אולי נוצרנו חזקים מהם כדי לסייע להם," השיב גודריק.

"אני מאמין," התערב קול זר בשיחתם, "שעל ידי כך שנמשול בחסרי הקסם נסייע להם רבות. כי הרי אם ניכנס לחייהם כידידים ונוציא אותם מצרתם, הם יבגדו בנו ברגע ששתי רגליהם יהיו שוב יציבות על האדמה. זה טבעם של בני האדם, האין זה כך?"

מאחורי רוונה עמד קוסם נוסף בכזו דממה שאיש לא הבחין בנוכחותו עד שדיבר. הוא היה גבוה ורזה, והיה לבוש מכף רגל ועד ראש בירוק עמוק. ברדסו הלח היה משוך על ראשו, מצל על פנים כחושות וחמורות סבר. גודריק לא הצליח לעמוד על גילו של הקוסם- הוא נדמה לו מבוגר למדי, ועם זאת, מלא חיוניות.

"כבר חשבנו שלא תופיע, סלזאר," אמר לו סיגורד, ובקולו נעדרה החמימות בה פנה אל רוונה- הוא נשמע רשמי ומלא ירא, ועם זאת, הייתה בו מן הסתייגות מאותו קוסם מסתורי.

"אני מצטער מקרב ליבי על האיחור," אמר הקוסם בשלווה, וכמו רוונה, עמד מאחורי כיסאו הריק זמן מה. "נכנסתי בזה הרגע. עוכבתי בדרכי," הוא הוסיף, אך לא הרחיב. הוא הסיר את ברדסו הכבד והרטוב מגשם, חושף שיער שחור עבות אך מסודר שנפל בכבדות על כתפיו, וגבות שחורות ורציניות. עכשיו ניתן היה להבחין שהוא קוסם צעיר למדי, מבוגר מגודריק רק במעט, אך נראה היה שעבר תלאות רבות ששחקו את הופעתו ואת נפשו.

סיגורד הציג בפניו את אחייניו ואת רוונה. הקוסם הנהן אל גודריק ובראוק באדישות והתעלם מהלגה, אך כשסיגורד נקב בשמה של רוונה ובתאריה, הוא לקח את ידה בנימוס ונשק לה- בדיוק במקום בו נשק לה גודריק.

עיני החתול הירוקות צפו בזר מעבר לגביע היין העשוי זהב, בעוד זה תופס את מקומו לצד רוונה, וגילו שהעניים הזרות, שהיו שקועות בארובותיהן, היו בצבע אפור בהיר ובוהק.

"אני מתכבד להציג בפניכם את סלזאר לבית סלית'רין מביצות הגחלת אשר בחוף המזרחי של וולס," סיפר סיגורד, ולא הרחיב עוד. גודריק שמע דברים רבים על בית סלית'רין, שהתבודד בנחלתו הביצתית, שעוררו בו סלידה כלפי אותו הבית הנחשי. בליבו של גודריק לא היה כבוד רב לפחדנים אנוכיים כבני סלית'רין, שבחרו לא להשתתף בקרבות גורליים שהתקיימו ממש על גבולות נחלתם, ופעמים רבות התכחשו לאחיהם הקוסמים. כולם ידעו שבני סלית'רין כלל לא השיבו מלחמה לרומאים כשפלשו אל חופי האי ממש מתחת לאפם, מאות שנים קודם לכן, ובכך לא עשו דבר על מנת למנוע מהאמונה הסגפנית של הצלוב להתפשט בקרב חסרי הקסם ולהניע אותם מדרך החיים העתיקה אל דרך חיים של התנכרות מכוחות החיים והקסם. גודריק תהה מדוע סיגורד הזמין את אותו סלזאר סלית'רין למשתה האביב, ועוד לשולחן הכבוד- לבית סלית'רין לא היו לא קוסמים לוחמים רבים, לא זהב, לא שטח ולא כבוד.

הופעתו הפתאומית של סלית'רין השליטה שקט מסביב לשולחן. הם אכלו בשתיקה, אך מתח מסוים עמד באוויר לאור אותה פגישה גורלית בין שני קוסמים ושתי מכשפות צעירים מסביב לאותו השולחן.

אחד המשרתים עבר מאחורי סיגורד והציע לו יין. בעל הטירה הגיש את גביע הזהב שלו בהנהון, מבלי להביט בנער, שמילא את גביעו ביין שרף. "קצת יין, סלזאר? כדאי לך, אין דבר מחמם יותר מלבד אח מבוערת, ונראה שהגשם לא הטיב עימך."

סלית'רין הפסיק לאכול. "לא, תודה, פארן. איני שותה יין."

"חבל. אתה מפסיד המון," אמר סיגורד בחיוך שובב ולגם מגביעו. לחיו כבר הפכו אדומות מהרגיל, עניו נוצצות וחיוכו רחב מתמיד.

"מדוע?" שאלה רוונה את סלית'רין. גודריק תהה בסלידה האם בני סלית'רין קיבלו על עצמם גם את דתו של הצלוב, בנוסף לכל, וציפה לתשובה בזמן שלגם ארוכות מהיין שלו.

"היין מערפל את דעתו של האדם, מקהה את חושיו ומכרסם בערנותו," השיב סלית'רין, ולמרות שעניו פנו לכיוון רוונה, נראה שהוא מתחמק מלהביט היישר בפניה. "על קוסם תמיד להיות מוכן."

"אתה עוסק בדו קרב, אם כך?" שאל גודריק, שלא סופק מהתשובה.

"לעיתים. כשאני מוכרח," השיב סלית'רין בחלקלקות.

"גודריק מוכשר מאד בדו קרב," סיפרה הלגה ושלחה בגודריק מבט אוהד.

"האומנם?" אמר סלית'רין בחוסר התעניינות.

הלגה הנהנה בהתלהבות.

סלית'רין פנה אל גודריק. "ובכן, אם איני טועה, שמעתי שאתה מושל על מוגלגים."

גודריק חשב שהשיחה הקודמת הסתיימה. אך כשהבין שלא כך הדבר, אמר בחצי התגוננות, "איני מושל על המוגלגים במכתש לאונידס. אנחנו חיים זה לצד זה מאז ומעולם."

"האומנם?" אמר סלית'רין שוב, אך הפעם ביתר התעניינות ובתוספת גבה מורמת. "למעשה, באמת שמעתי שאביך מת כדי להגן על תושבי הכפר מדרקון זקן שהתמקם בגבעות ונהג לפשוט עליו."

"מה זה אמור להביע?" דרש גודריק בקול נמוך ומסוכן.

"רק שברור ששוררת ביניכם נאמנות אמיצה," אמר סלית'רין בקול עצל.

"גם אנחנו במגדל העורבים נמצאים בברית עם המוגלגים באזורינו," התערבה רוונה בעדינות, כמנסה להשליט שלום בין השניים. "כמובן שכשאנשיו של הנוצרי הגיעו אל הצפון לראשונה, חסרי הקסם החלו להירתע מאיתנו, אבל בסופו של דבר הם הבינו שמעולם לא פגענו בהם, רק הגנו עליהם וייעצנו להם בחוכמה, והפסיקו להתנכר לנו. אצלנו, משפחות להן נולד ילד עם מתת קסם שולחות את ילדיהן להתחנך במבצר בתורת הקסם. הם מאד גאים בכל ילד שמצטרף אל ביתנו."

"הם מאד שמחים להיפטר מכל עושה קסמים שצץ במשפחותיהם," אמר סלית'רין בקודרות. "הם מתביישים כשנולד ילד קוסם, וזו תופעה שמתגברת יותר ויותר בזמנינו."

"מאיפה לך לדעת? אני משוכנע שאתה לא מתארח בבתיהם," אמר גודריק בקרירות.

סלית'רין הזעיף פנים. "המוגלגים שונאים אותנו, הקוסמים. לא משנה מה יגידו כלפי חוץ, לא משנה כמה יכבדו אתכם-" הוא הביט ברוונה, אבל במן רכות מפייסת, "בליבם הם כנועים לצלוב, או שהם מלאים בקנאה ופחד. וילדיהם הקוסמים לא טובים יותר- הם חסרי שליטה, ומביישים את הקסם."

הלגה הנדה בראשה. "איש לא מבייש את הקסם- זה בלתי אפשרי. הקסם הוא הכל."

"ובכל זאת, גם מאמיניו של הצלוב עושים זאת בהתכחשותם לכוחות החיים."

"אבל הם לא מבינים," אמר הלגה בפייסנות, "הם לא מכירים את העולם כמונו. לדעתי, לכל מי שהוא בעל קסם יש את הזכות לשאת אותו, וגם למי שנולד בלעדיו. בכל אחד יש טוב."

"אני מסכימה עם הלגה לחלוטין," אמרה רוונה, ששכחה לחלוטין מארוחתה בלהט השיחה. "לכל מי שיש את התשוקה והחוכמה ללמוד מגיע לעשות זאת, בלי קשר למוצאו ושם משפחתו."

"על כל בעל קסם לקבל את התואר קוסם," הסכים גודריק, "אם בעל קסם נולד למשפחת מוגלגים או משפחת קוסמים, זה לא משנה אם הוא קוסם טוב. או לא טוב." הוא שלח בסלית'רין מבט מלא רמז ונשען לאחור, לוגם שוב מיינו בנינוחות.    

סלית'רין שתק לרגע והביט בפניהם בנחושות של כל אחד מהשלושה בתורו. לבסוף הוא אמר, "לדעתי יש לדאוג שכל הקוסמים באי יקבלו חינוך של קוסמים, וילמדו להשתמש בשרביט. כבר אי אפשר להכחיש שמקומנו באי הזה נמצא בסכנה כל עוד נאמניו של הצלוב מתחזקים, ועלינו ללמד את ילדנו להגן על עצמם, ולשמור על כבודם ועל בתיהם."

"מה אתה מציע?" שאלה רוונה, "לרכז את כל הילדים בעלי הקסם מרחבי האי במקום אחד וללמד אותם? להקים מן בית לימוד?"

"לא הייתי מציג את הרעיון טוב יותר," אמר סלית'רין, ועניו נצצו במן התלהבות שלא התאימה לו. "כמובן שלא נוכל להתחיל ללמד קוסמים פשוטים מבוגרים- יש להם בתים ומשפחות לדאוג להם- אבל נוכל ללמד את ילדיהם."

"וכך נצמצם את הפערים בין קוסמים פשוטים למשכילים," אמרה רוונה בהרהור, גם ענייה שלה נוצצות באור שגרם לה להיראות זוהרת.

"רגע," אמר גודריק, שחש שמתפתח שם משהו חדש שהרתיע אותו וריגש אותו בו זמנית. "למה אתם אומרים 'אנחנו'?"

רוונה הביטה היישר בגודריק בהתרגשות. "אתה לא מבין? אנחנו, ארבעתנו, מושלמים לתפקיד! לכל אחד מאיתנו יש כישורים שונים שיוכל ללמד את הילדים, וכל אחד מגיע ממקום אחר באי; אני מהצפון, אתה מהדרום, הלגה מהמערב, וסלזאר מהמזרח. יש לנו את היכולת לאסוף ילדים בעלי קסם מכל האי."

"ואנחנו גם זקוקים לזהב," אמר סלית'רין, שנשען בנינוחות בכיסאו כאילו כל העניין כבר הוחלט. "אני מאמין שמצאתי מקום מתאים להקים בו את בית הלימוד, אך נהיה זקוקים לזהב כדי לקנות אותו ולתחזק אותו."

"כמה זמן אתה כבר מהרהר ברעיון הזה?" שאלה אותו הלגה בסקרנות.

"זמן מה," השיב סלית'רין, וכמעט חייך אליה חיוך זעיר ומריר.

רוונה ספחה כפיים בהתרגשות. לחייה כוסו בצבע וורדרד חיוור, והיא החלה לשתף אותם בשטף הרעיונות החדשים שהציפו אותה.

גודריק היה מוכרח להודות שהרעיון דווקא מצא חן בעניו- ללמד קוסמים צעירים דו קרב, כפי שלימד אותו דורוורד, אמן הדו קרב של בית גריפינדור, בצעירותו- אבל מטרד קטן כרסם בהתרגשותו. אך רוונה נראתה שמחה כל כך שהוא לא העז להודות שאין לו אפילו מטבע אחד של זהב לתרום לבית הלימוד שלהם.

__

בסוף הסעודה, שהסתיימה בשעות הלילה, סיגרוד היה שיכור כל כך שמשרתיו נאלצו לשאת אותו אל חדר השינה שלו. במהלך הארוחה גודריק ובראוק נאלצו לאחוז בו בכוח כדי שלא יצבוט בישבניהן של משרתות חולפות, ושכלל לא יעז לחשוב לנסות זאת על המכשפות המכובדות, שהיו מקללות אותו עד קהות חושים, אדון הטירה או לא.

גודריק עמד בתחתית גרם המדרגות הראשי וצפה בשלושת המשרתים המתאמצים לשאת את אדונם השמן במעלה המדרגות. הגשם הפסיק, אך השמש כבר שקעה מזמן, והעולם שבחוץ היה מוצף באפלה סמיכה ולחה. מתוך הדממה הכבדה פרץ קשקוש מי האגם המתוקים.

סיגורד ומשרתיו נעלמו בעיקול המסדרון. גודריק עמד במקומו עוד זמן מה, שקוע במחשבות עמוקות, ולבסוף, לא טורח ללבוש את מצנפתו או את גלימת החורף שלו, יצא אל גני הטירה. הוא צעד על שביל החצץ הבוצי תחת קשתות עץ דקיקות שתמחו בצמחים מטפסים עדינים, שפרחיהם הקטנים והרכים נמרטו ברוח האביבית. עננים כבדים שטו על פני השמיים, כהים ומאיימים, וחלפו על פני הירח הבוהק, כך שאורו חדר אל תוך השביל בקרניים בוהקות ונעלם לסירוגין. הרוח הקרה בידרה את רעמתו של גודריק ונשכה בעור פניו וידיו והעלתה דמעות בעניו. הוא צעד בין הצמחים הישנים בדממה והרהר.

לפתע העננים נסוגו, ובאור הכסוף הוא הבחין בדמות יושבת על ספסל אבן במרחק מה ממנו ומשיבה מבט אמיץ לעין הירח החודרת. אותה דמות כבר הייתה מוכרת לעינו של גודריק, והוא גילה ששפתיו נעוות לחיוך.

היא לא הבחינה בו, והוא כבר עמד ממש בקרבתה. הוא חייך בשובבות ואמר, "אוכל להצטרף אליך, הגבירה רוונה?"

רוונה נבהלה והביטה בו באחת, ידה על חזה. אור הירח עוד נצץ בענייה העגולות. "גודריק, הבהלת אותי."

"אני מצטער," אמר גודריק, אבל חייך. "שאלתי עדיין תקפה."

רוונה חייכה במן צחוק כנגד השוטות שלה עצמה. היא משכה את גלימתה הכבדה אל חיקה ופינתה לו מקום לצידה. "כמובן."

הוא התיישב. בניגוד אליו, היא הצטיידה בגלימת חורף כבדה ממשי כחול עמוק שעוטר בחוטי כסף, והברדס היה משוך על ראשה. שיערה השחור גלש על אחת מכתפיה.

"מה את עושה כאן בחוץ, בקור כזה?" שאל גודריק.

"מה שאתה עושה פה- אני מחפשת קצת שקט ושלווה," אמרה רוונה בחוכמה, "כל כך צפוף ורועש בפנים. בדרך כלל אני הולכת לספרייה במצבים כאלה, אבל..."

"מה היה שונה הלילה?" גודריק עודד אותה להמשיך ברכות.

היא הציצה בו מזווית עינה במן מבוכה משועשעת. "איני יודעת. אולי משהו אמר לי שאפגוש כאן ידיד שחברתו תנעם לי."

לפתע היא נרעדה והטיבה את גלימתה מסביב לגופה. "קר נורא," היא פלטה.

"לא טוב לשבת," אמר גודריק, "תטיילי איתי? תוכלי להתחמם."

רוונה הנהנה. "בשמחה."

גודריק קם והציע לה את זרועו. היא קמה גם היא ולקחה אותה בהכרת תודה- היא הייתה גבוהה, אך גודריק בכל זאת היתמר מעליה. הם החלו לצעוד בשביל.

"עורך חם," ציינה רוונה, "ואתה לא לובש גלימת חורף. בכלל לא קר לך?"

"לא, כלל לא," אמר גודריק בגאווה, "אנחנו נוהגים להגיד שבליבם של בני גריפינדור בוערת להבה חזקה מכל כבשן."

"כך שמעתי. אבל חשבתי שהכוונה לליבכם האמיץ והנועז," אמרה רוונה.

"כך שמעת, מה? מה עוד את יודעת על בית גריפינדור?"

"הרבה. אני יודעת הרבה על דברים רבים," אמרה רוונה במן ערמומיות. "בבית רייבנקלו אנחנו אומרים שחוכמה ללא גבולות היא אוצר לדורות."

"ובכן, חוכמה לא מחממת אותך בלילה קר," אמר גודריק בהלצה מהוסה ואחז בידה העדינה בידו הגדולה. "את קרה כמו קרח."

"אני סומכת על דברים אחרים שיחממו אותי," אמר רוונה במסתוריות, ואותו סומק וורדרד נאה ניקד את לחיה באור הירח הגווע. גודריק חייך חיוך זאבי ונעצר. זרועותיהם התנתקו והם ניצבו קרוב זה מול זו באכסדרה האפלולית. היא הניחה את ידה השנייה, הקרה לא פחות מהשנייה, על פניו. אך הוא לא התנגד, ורק הטיב את אחיזתו בידה והסיט את ברדסה לאחור כשרכן אל שפתיה.

"ובבית סלית'רין נהוג לומר שהעורבים לעולם אינם סועדים לפני שהפגר מת." אותו הקול בקע משום מקום בפעם השנייה באותו היום ועורר את זעמו הפתאומי של גודריק.

דמותו הצרה והארוכה של סלית'רין הגיחה לפתע מצידה השני של האכסדרה, עטויה בגלימת חורף שחורה וכפפות עור דרקון, וידיו משולבות מאחורי גבו בהליכתו. הוא הביט בגודריק ורוונה במן לעג פגוע.

"למה כוונתך, סלזאר?" שאלה רוונה, כשם שלא עצר את נשיקתם ברגע האחרון, וידה עזבה את פניו של גודריק. המקום הריק שנותר היה קר יותר מידה.

"כוונתי היא... כפי שאומרים, 'לא לנוח על זרי הדפנה'. יש לנו עניינים רבים לדון בהם, עלינו להתחיל בהקדם האפשרי," אמר סלית'רין, "אולי אפילו הלילה."

גודריק התמלא בחוסר חיבה גדול עוד יותר לסלזאר סלית'רין כשרוונה נדלקה שוב באותה ההתרגשות הקשורה לבית הלימוד לקוסמים צעירים, "כמובן. עלינו לערוך הכנות רבות... שנלך לספרייה?" היא הביטה בגודריק בתקווה.

הוא חייך אליה, וידע שלמרות ניסיונו הברור של סלית'רין למנוע את נשיקתם, רוונה לעולם לא תעדיף אותו על פניו. מעשה ערמומי ועלוב שכזה בוודאי לא העלה את קרנו של סלית'רין בענייה של רוונה. "אני חושש לא אוכל; אני יוצא בחזרה הביתה עם שחר. עלי להכין את עצמי."

"כל כך מוקדם?" שאלה רוונה באכזבה ברורה.

"אני מצטער, אבל אני מוכרח," אמר גודריק בשקט, והיה מודע לכך שסלית'רין מקשיב לכל מילה ומילה. הוא התפתה לנשק אותה לעניו, אך לבסוף החליט שזה יהיה מעשה חסר כבוד כלפי רוונה, ואם יש משהו שאביו לימד אותו, זה שתמיד צריך לכבד את הגברת. "ניפגש שוב בקרוב- אל תתני לזה להעכיר את הפנים היפות שלך."

היא חייכה במבוכה מוחמאת. "כמה בקרוב?"

"הכי קרוב שאוכל," אמר גודריק ונשק לידה. "ובינתיים אזכה לראות את כתב ידך?"

"אכתוב לך ברגע שאחזור למבצר," השיבה רוונה. גודריק חייך ונשק שוב לידה, הפעם נשיקה ארוכה יותר.

"אם כך, להתראות, בינתיים," הוא אמר והתרחק. הוא הציץ בסלית'רין בחוסר חיבה, "שלום, סלית'רין."

"היה שלום," אמר סלית'רין באדישות וגודריק הפנה לשניים את גבו.

אך כששכב במיטתו החשוכה, מוכרח להירדם לפני המסע הארוך בחזרה הביתה, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על רוונה רייבנקלו. וגם כשנרדם, שינתו הוטרדה בחלומות על טירה קפואה וטרולים מגואלים בדם מכתימים את השלג הצח. הלגה ורוונה יצאו ונכנסו מחלומותיו, סיגורד השיכור ניסה לצבוט את ישבנן, ולרגע אחד, ממש לפני שהתעורר לשחר קריר, גודריק ראה את העולם דרך עניו של סלית'רין. אך כשהתעורר לא זכר דבר.

		הפרק הבא