11 חרמשים

לילי הרימה את מזוודתה והתכוננה לקפוץ מהרכבת, אך רוז החזיקה בגלימתה: "אולי המנהל יוכל לעזור!!!" היא צעקה ביאוש.
לילי הניחה את מזוודתה על הרצפה, "אולי את צודקת", הוסיפה, כועסת, "אבל אני לא מאמינה שאני כלואה כאן כשאבא שלי נעדר, אולי הגיע אדון אופל חדש, ויש לנו חרמש עם כתוביות מוזרות!!!"
רוז השקיפה מהחלון החוצה: "הגענו", היא אמרה בקול כבד, הרכבת נעצרה בחריקת בלמים.
קריאתו של האגריד נשמעה ליד הרכבת: "תלמידים חדשים! אתם הנה אלי!!! תלמידים חדשים!!!" רוז מיהרה לצאת לעברו מן הרכבת, כשלילי נחפזת בעקבותיה.
"חכי לי!" היא התנשפה, ונסתה לעמוד בקצב של רוז, "למה את הולכת כ"כ מהר?"
"אני מנסה להגיע לטירה", אמרה רוז בפשטות ומרוב מהירות התנגשה בהאגריד ביציאתה מהרכבת, "אופס, סליחה". "היא מלמלה והסתכלה על הפנים הגדולים שמעליה.

ילדי השנה הראשונה מגיעים אל הטירה בשיט על פני האגם, מזג האוויר היה מושלם בשביל שיט, השמש זרחה, היה חמים ונעים, לילי ורוז תפסו את אותה הסירה, שבה ישבו עוד 2 ילדים.
האגריד ישב בסירתו וצעק: "כולם מוכנים שם? היכון, הכן, שוט!" הסירות החליקו על פני האגם, ואז החל לרדת גשם.
לילי הסתכלה לשמיים כלא מאמינה,והמבט על פניה כאילו שאל: 'גשם, ביום חם שכזה?' רוז הביטה בה בחוסר אונים, הם הגיעו לטירה.

בפתח עמדה אישה חמורת סבר, היא ברכה אותם לשלום, ופתחה עבורם את הדלתות הגדולות, הם נכנסו פנימה.
אולם הכניסה נראה כאילו אפשר להכניס לתוכו אלף איש והוא לא יתמלא, הם עלו במדרגות אחרי הפרופסור חמורת הסבר, פנו במסדרון והגיעו לחדר קטן, הפרופסור אמרה להם לחכות שם ומהרה לצאת.
לאחר דקות ארוכות היא חזרה, והובילה אותם לאולם הכניסה, ומשם לאולם הגדול, נשמתה של לילי נעתקה, אם אולם הכניסה היה ענק, אז האולם הזה היה עצום!!!
"כל פעם שאקרא בשמו של אחד מכם, הוא יבוא הנה, ישב על הספסל ויחבוש את המצנפת" אמרה הפרופסור והחלה לקרוא שמות.
בערך באמצע הוכרז השם: "פוטר, לילי!" וקטע את מחשבותיה של לילי, אם היא רק תצליח למצוא את החרמש השני היא תוכל למצוא את אביה!!!

לילי נגשה אל הספסל וחבשה את המצנפת.
"מה זה?" אמר קול קטן בתוך ראשה, "איפה נשבץ אותך? יש כאן אומץ, אבל גם חוכמה, וגם רצון להוכיח את עצמך".
המצנפת חשבה רגע ארוך, ולבסוף החליטה:
"את יודעת מה? אני חושבת שנלך על..." 

הפרק הקודם		הפרק הבא